המלחמה השקטה על ליתיום וקובלט: המתכות שמניעות את העולם
בבוקר רגיל אתם מטעינים את הפלאפון, נוסעים עם רכב או אוטובוס חשמלי לשיעור וכותבים חידושי תורה במחשב על הדרך. המכשירים האלה, שהפכו לחלק מהחיים, חולקים תכונה אחת משותפת: כולם תלויים במתכות נדירות שרובן מגיעות ממקומות ספציפיים מאוד על פני כדור הארץ. הליתיום שבסוללה, הקובלט שמייצב אותה והגרפיט שמאפשר לה לעבוד, כל אלה מופקים ממכרות מרוכזים במספר מדינות, והשליטה עליהם הפכה לשדה קרב גיאופוליטי חדש.
ב־2024 חצה הביקוש לקובלט לראשונה את רף ה־200 אלף טון, עם צמיחה של 14 אחוזים בהשוואה לשנה הקודמת, הקפיצה השנתית החזקה ביותר מאז 2021. שוק הרכבים החשמליים היה המניע המרכזי: סוללות לרכבים חשמליים תפסו 43% מהביקוש הכולל ותרמו 61% מהצמיחה השנתית. אבל מאחורי המספרים המרשימים האלה מסתתרת מציאות מורכבת הרבה יותר: 76% מהקובלט בעולם מופק במדינה אחת, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו.
המצב עם הליתיום אינו שונה במיוחד. משולש הליתיום בדרום אמריקה, ארגנטינה, צ'ילה ובוליביה, מחזיק כמעט 60% מעתודות הליתיום בעולם. אבל השליטה על השוק העולמי נמצאת במקום אחר לגמרי: חברות סיניות שולטות במחצית מייצור הליתיום העולמי ובמעל 70% מייצור סוללות ליתיום־יון. הן השיגו את הדומיננטיות הזו לא דרך עתודות טבעיות, אלא באמצעות רכישות אגרסיביות של נכסים ברחבי העולם. טיאנצ'י ליתיום הסינית, למשל, הפכה ב־2018 לבעלת המניות השנייה בגודלה בחברת הכרייה הצ'יליאנית SQM, בעסקה בשווי של למעלה מארבעה מיליארד דולר.
התמונה הזו של ריכוזיות גיאוגרפית יוצרת תלות אסטרטגית חדשה. בעבר מדינות חששו ממחסור בנפט שיכול היה לשתק את הכלכלה. כיום החשש הוא ממחסור במתכות שבלעדיהן לא ניתן לייצר את הטכנולוגיות שעליהן מבוססת הכלכלה המודרנית. סוכנות האנרגיה הבינלאומית מעריכה שהביקוש למינרלים קריטיים עשוי לעלות בעד 700% עד 2040, אם העולם יעמוד ביעדי האקלים שהוא הציב לעצמו. זו לא רק שאלה של אנרגיה נקייה, 90% ממערכות הנשק המתקדמות של ארצות הברית מסתמכות על מינרלים קריטיים, לפי אסטרטגיית התעשייה הביטחונית של הפנטגון.
קריסת מחירים והשתלטות סינית על השוק
השווקים של המתכות הקריטיות חווים תנודתיות קיצונית שמזכירה את משברי הנפט של שנות השבעים. מחירי הליתיום, למשל, זינקו לשיא היסטורי של 80,000 דולר לטון לפני שנתיים, ואז צנחו ב-80% לרמות של כ-13,000 דולר לטון. גם מחירי חומרי הגלם לייצור הליתיום חוו ירידות דרמטיות במקביל.
הקובלט עבר מסע דומה של עליות וירידות דרמטיות. בין מאי 2022 למאי 2025 צנחו מחירי הקובלט ב-59.5%, מ-41 דולר ל-16.62 דולר לכ-453 גרם. הירידה החדה במחירים התרחשה דווקא במקביל להכפלה כמעט של הייצור השנתי של חברת CMOC הסינית ב-2024, שהגיעה לרמות ייצור שיא למרות שמחירי השוק ירדו ביותר מ-60%. החברה ייצרה 114,000 טון משני אתריה ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, 31% מעל הקיבולת המוצהרת שלה.
העלייה הדרמטית בייצור של CMOC הובילה לעודף מבני משמעותי בשוק, 36,000 טון ב-2024, ששווה ערכו ל-15% מהביקוש. החברה לבדה החזיקה כ-42,000 טון במלאי עד סוף השנה. התוצאה הייתה ברורה: יצרנים קטנים יותר ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו הגיבו בצמצום ייצור.מכרה MKM של 'קבוצת משאבי הרכבת של סין' סגר את קו הקובלט לחלוטין, 'ביג היל' של STL עשה את אותו הדבר, וחברת MMG סגרה את ייצור הקובלט באתר קינסבייר בתחילת 2025.
גל הייצור הסיני דחק גם פעולות מערביות מהשוק. ב-2022 פתחה חברת Jervois האוסטרלית את מכרה הקובלט היחיד בארצות הברית, במדינת איידהו, רק כדי לסגור אותו בשנה שלאחר מכן כאשר המחירים התמוטטו. המנכ"ל של החברה הודיע שהפרויקט ייסגר עד שהמחירים יעלו משמעותית. המכרה יושב בטל מאז.
התנודתיות הקיצונית הזו אינה תוצאה של כוחות שוק טבעיים בלבד. בסוף פברואר 2025 הכריזה ממשלת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו על איסור על כל יצוא הקובלט למשך ארבעה חודשים לפחות, זו הייתה ההתערבות המדינית הראשונה של ממשלת קונגו בשוק הקובלט. האיסור נועד לטפל בעודף בשוק ולהעלות מחירים. בעקבות הכרזת איסור היצוא, המחירים אכן עלו במהירות: מחירי המתכת עלו ב-41% בין 19 בפברואר ל-19 במרץ, ומחירי הסולפט עלו ב-92% באותה תקופה. אבל באוקטובר 2025 עברה קונגו למערכת מכסות יצוא, המגבילה את יצוא הקובלט ל-96,000 טון בשנה ב-2026 ו-2027, שווה למחצית בלבד מסך היצוא של המדינה ב-2024.
המחירים המשתוללים יוצרים בעיה אמיתית עבור יצרני הרכבים החשמליים. הסוללה מהווה כ-25 עד 305 מהעלות הכוללת של רכב חשמלי, והקתודה החלק שמכיל את המתכות הקריטיות, היא החלק הרגיש ביותר למחיר בתא הסוללה. כאשר מחירי הליתיום והקובלט משתוללים, כל התכנון הכלכלי של הרכבים החשמליים מתערער.
המאבק העולמי על עצמאות אנרגטית
מאחורי המספרים והמחירים מסתתר מאבק גיאופוליטי שמעצב מחדש את מפת הכוחות העולמית. סין בנתה אסטרטגיה ארוכת טווח שמשלבת מדיניות תעשייתית, רכישות אגרסיביות של נכסים ותמיכה ממשלתית מסיבית. תוכניות רב־שנתיות, סובסידיות לרכבי אנרגיה חדשה ויוזמות תעשייתיות לאומיות טיפחו חברות כמו BYD ו־CATL ובנו בסיס ייצור מלא.
המערב מנסה כעת להדביק את הפיגור. ארצות הברית, שבמשך מאה שנה גייסה שוב ושוב התערבות ממשלתית נרחבת, מלאי אסטרטגיים, בקרת מחירים, מימון ציבורי ורכש חוץ, כדי להתגבר על זעזועי אספקה במינרלים, רק כדי לפרק מערכות אלו בתקופות של יציבות נתפסת, מנסה כעת לשנות כיוון. ממשל ביידן השיק מדיניות תעשייתית ירוקה מכוננת, כולל חוק השקעות בתשתיות ומשרות וחוק הפחתת האינפלציה, כדי לעורר את כלכלת האנרגיה הנקייה ולהתחרות ישירות עם סין.
התקופה האחרונה ראתה גם עלייה חדה במכסים על יבוא סיני, במסגרת המאמץ האמריקאי להגן על התעשייה המקומית. אחד הכלים שארצות הברית שוקלת להפעיל הוא רצפת מחירים, מנגנון שמבטיח ליצרנים מקומיים מחיר מינימלי, גם כאשר מחירי השוק צונחים.
אבל המאבק הזה אינו רק בין מעצמות. מחקרים אירופיים מצביעים על פער משמעותי בין יעדי האקלים של מדינות מערביות לבין הייצור העולמי הנוכחי של מתכות קריטיות. מדינות קטנות כמו הולנד עשויות להזדקק לחלק לא פרופורציונלי מהייצור העולמי כדי לעמוד ביעדי הרכבים החשמליים שלהן, והתמונה האירופית הכוללת מדאיגה עוד יותר.
בינתיים, המציאות על הקרקע במקומות הכרייה רחוקה מהדיונים הגיאופוליטיים. ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, שמספקת חלק ניכר מהקובלט בעולם, מגזר הכרייה ידוע בתנאי עבודה גרועים, עבודת ילדים, שחיתות וסכסוכים. הכורים מרוויחים שכר נמוך, וארגוני זכויות אדם מתארים כיצד פעולות הכרייה גורמות לכריתת יערות, זיהום מים והידרדרות קרקע, פוגעות במערכות אקולוגיות ובקהילות מקומיות.
המעבר לאנרגיה נקייה, שנועד להציל את כדור הארץ, יוצר אזורי קורבן חדשים. מצ'ילה ועד צפון אירופה, עמים ילידים עומדים בפני הסיכוי להפוך ל"אזורי קורבן ירוקים", מקומות עם מערכות אקולוגיות הרוסות. האיחוד האירופי חוקק בשנים האחרונות חקיקה שמזרזת את תהליך אישור התכנון לכרייה, אבל זה הוביל לחששות שהיא תעבור בדחפור על אדמות עם השפעות חברתיות ואקולוגיות, במיוחד לעמים ילידים בצפון אירופה.
כשאתם מטעינים הלילה את הפלאפון, חשבו על המסע המורכב שעברו המתכות שבסוללה שלו. מהמכרות בקונגו דרך מפעלי הזיקוק בסין ועד למכשיר שבידכם, כל שלב בדרך הזו משקף את המאבק הגדול על משאבי העתיד. השאלה כבר אינה אם נזדקק למתכות הקריטיות האלה, אלא איך נבטיח שהמרדף אחריהן לא ישחזר את הטעויות של עידן הנפט, ולא ייצור תלות חדשה שתעצב את הגיאופוליטיקה של המאה ה־21.
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!