למה סקרי הבחירות טועים בישראל? (חלק ב׳) בעיית המגזרים שלא מדברים עליה
בימים שאחרי החגים, כשהמסכים במשרדי חברות הסקרים מאירים עד שעות הלילה המאוחרות, פנתה חברת נקסט דאטה אל 13,486 אזרחים וביקשה מהם להשתתף בסקר בחירות באינטרנט. רובם לא ענו. בסוף נותרו 433 משיבים בלבד, שיעור היענות של כ-3.2%, ומהם נבנתה מפה של 120 מנדטים, עד רמת הפירוט של מנדטים בודדים לכל מפלגה. הדוח עצמו מצהיר על טעות מדגם של כמה נקודות אחוז לכל כיוון, כלומר סטייה אפשרית לשני הכיוונים, ומבהיר בגילוי נאות שהנתונים משקפים את הסקר בזמן עריכתו בלבד.
הסקר הזה אינו חריג. גבריאל אפשטיין חוקר במכון החשיבה האמריקני "פורום המדיניות הישראלית". מסביר שמדגם טיפוסי בסקרי הבחירות בטלוויזיה מונה מאות בודדות של משיבים, ומרווח הטעות שלו גבוה. אחוז החסימה, לשם השוואה, עומד על 3.25%, ומפלגה שהסקר מציב מעל הקו עשויה בפועל להיות מתחתיו, ולהפך. אלא שגם מרווח הטעות הזה נשען על הנחה שקטה: שמי שענה הוא מדגם נאמן של כלל הציבור. זוהי נפה דקה, שרק חלק מהקמח עובר בה, ומה שנשאר מעליה אינו נספר. ובישראל, שבה אין ציבור אחד אלא כמה ציבורים, ההנחה הזו נשברת שוב ושוב.
החלוקה ניכרת היטב במכון הישראלי לדמוקרטיה, המציג סקרי דעת קהל רבים בפילוחים של יהודים וערבים, חרדים ולא-חרדים, ימין, מרכז ושמאל, דתיים, מסורתיים וחילונים. הקבוצות נבדלות לא רק בהצבעה אלא גם בהרגלי הצפייה שלהן בחדשות, ולכן גם בדרך שבה הן נחשפות למסרים פוליטיים. אין פלא שהשאלה איך סוקרים אוכלוסיות ייחודיות כמו חרדים, ערבים ודוברי רוסית עומדת במרכז הדיון על דיוק הסקרים.
החרדים, הערבים והעולים שקשה לסקור
בריאיון לרשת ב׳ שפורסם במעריב ב-4 ביולי 2019 סיפרה הסוקרת מינה צמח שהחלטתה לפרוש מביצוע סקרים הושפעה, בין השאר, מכך שמצביעים רימו בקלפיות המדגם. פרופ׳ מומי דהן מהאוניברסיטה העברית, שחקר את דפוסי ההצבעה של מזרחים ואשכנזים, מדבר על "עדויות אנקדוטליות" להצבעה מטעה בזדון שנועדה להכשיל את הסקרים. המסקנה: לא רק מי שמסרב לענות מעוות את התמונה, אלא גם מי שעונה בכוונה לא נכון. דהן מצטט גם עדויות שיטתיות לשיעור סירוב של עד 20% מהנשאלים.
לדברי אפשטיין, קשה במיוחד להגיע לחרדים, שבחרו לשמור על חומות עולמם מפני הרשת והמסכים, ולכן הסיכוי שישיבו לסקרים נמוך יותר, בעיקר באינטרנט. ערביי ישראל ועולים מברית המועצות לשעבר עשויים להיות פחות מוכנים לשתף סוקרים בדעותיהם. שיעורי המענה נמוכים, כמו במדינות מפותחות, אך בין תת-האוכלוסיות יש פערים גדולים. בסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה מאוקטובר 2025 בקרב הציבור הערבי תמכו 58% בזכות הפלסטינים למדינה ו-30% השיבו "לא יודע", נתון שלדברי המכון אולי מעיד על חשש להביע עמדה.
ומה לגבי אלה שמצליחים להשיג רק אחרי כמה ניסיונות? אורי הפץ ודניאל ריבס מאוניברסיטת קורנל בדקו שלושה סקרים ממשלתיים בארצות הברית ופרסמו את ממצאיהם ב-NBER. התברר שמי שהיה קשה להגיע אליו שונה באופן שיטתי ממי שענה בניסיון הראשון, גם אחרי התאמה דמוגרפית. בנתוני התעסוקה, התיקון הדמוגרפי הסביר פחות ממחצית הפער של 9.3 נקודות אחוז בשיעור המשתתפים בכוח העבודה. המחקר אינו עוסק בבחירות או בישראל, אבל מזכיר שמי שלא ענה אינו בהכרח "ממוצע".
שקלול סמוי והפער בין הסוקרים
איך מתמודדים עם הבעיה? דרך נפוצה היא שקלול דמוגרפי: מגדילים באופן מלאכותי את משקלן של תשובות מקבוצות שמיוצגות פחות במדגם. אלא שגם לשיטה הזו יש מחיר, משום שההחלטות על אופן השקלול נעשות מאחורי הקלעים, והציבור אינו תמיד יכול לבחון אותן. פתרון אחר הוא דגימת יתר, פנייה לקבוצות קטנות כמו ערבים וחרדים במספר גדול מחלקן באוכלוסייה, כדי לקבל תמונה אמינה יותר של דעותיהן.
גם אחרי השקלול נשאר ההימור הגדול: מי בכלל יגיע לקלפי. ב-2020 עמד אחוז ההצבעה בציבור הערבי על 64.8%, הגבוה ביותר מאז 1999. ב-2021 הוא צנח ל-44.6%, שפל היסטורי. רבים צפו ירידה נוספת בבחירות 2022, אבל לפי ניתוח של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) הוא דווקא עלה ל-53.2%. תנודה של עשרים נקודות אחוז בשנה אחת היא כאב ראש לכל מי שצריך להחליט כמה משקל לתת למגזר. באותן בחירות נדדו גם מצביעי מפלגת ימינה, שנעלמה מהמפה, אל הציונות הדתית, שקפצה ל-14 מנדטים, עלייה של שמונה.
ההחלטות האלה משפיעות ישירות על התוצאה שהסקר מציג. חברות סקרים שונות מקבלות החלטות שונות לגבי המתלבטים ולגבי שקלול הקבוצות הדמוגרפיות, ולכן גם סקרים שנערכים באותה תקופה עלולים להציג תמונות שונות זו מזו. הסקרים יכולים לחזות תוצאות רק עד גבול מסוים, והבחירות עדיין יכולות להפתיע. לכן, כשיגיע הסקר הבא, כדאי לשאול לא רק כמה מנדטים קיבלה כל מפלגה, אלא מי נשאר מחוץ לנפה.
המספרים בכתבה, כולל חישוב מרווח הטעות לחרדים, הם להמחשה ובמעוגל.
תגובות
היו הראשונים להגיב!