כמו מכת דם: התופעה של נהרות אדומים
בפברואר 2025, תושבי שכונת וילה אינפלמבלה בפאתי בואנוס איירס התעוררו לבוקר שלא ישכחו. מריה דוקומלס, תושבת מקומית, הריחה ריח עשן חזק כבר בשעה חמש וחצי בבוקר. כשיצאה החוצה, המחזה שנגלה לעיניה היה אפוקליפטי: תעלת סרנדי הזורמת דרך השכונה, הפכה לאדום בוהק. "זה נראה כמו זרם של דם", תיארה דוקומלס את המראה המטריד. "מעולם לא ראינו את זה ככה".
התופעה של נהרות המשנים צבעם לאדום אינה חדשה, אבל היא תמיד מעוררת דאגה ותשומת לב ציבורית רבה. התעלה בארגנטינה זורמת דרך אזור תעשייתי צפוף, המאכלס מפעלי עיבוד עור ומשרפות פסולת מסוכנת, לפני שהיא מתנקזת אל ריו דה לה פלטה . פקידי עיריית אבייאנדה חושדים בנוכחות של אנילין, חומר רעיל המשמש בצבעים ובתרופות, אך התושבים מדווחים שזו לא הפעם הראשונה. הנחל הציג בעבר גוון ירוק, סגול, כחול וחום, קשת צבעים שמעידה על זיהום כרוני.
התעלה בארגנטינה היא רק דוגמה אחת לתופעה גלובלית. מקרים דומים תועדו במדינות שונות ברחבי העולם, כאשר הצבע האדום בפרט מעיד לעתים קרובות על נוכחות של צבעי טקסטיל, עיבוד עור, או תהליכים כימיים תעשייתיים. אבל לא כל נהר אדום הוא תוצר של זיהום אנושי. יש מקרים שבהם הטבע יוצר את התופעה המדהימה הזו, ודווקא באלה טמון סיפור מרתק במיוחד על גבולות החיים והיכולת של יצורים זעירים לשגשג במקומות הבלתי אפשריים ביותר.
ריו טינטו: הנהר האדום של ספרד
בדרום־מערב ספרד, באזור הואלבה, זורם נהר שנראה כאילו הגיע מכוכב אחר. ריו טינטו "הנהר האדום", מתפתל במשך כ-100 ק"מ מהרי סיירה מורנה עד לאוקיינוס האטלנטי. כל אורכו צבוע באדום דם עמוק. הנהר שומר על צבעו המיוחד לאורך כחמישים קילומטרים מתחילתו, ורק אז הכימיה הייחודית שלו מתחילה להתפוגג.
המראה המדהים של ריו טינטו אינו תוצר של זיהום תעשייתי מודרני. הנהר מנקז אזור עם מרבצים עצומים של סולפידים, מינרלים המכילים גופרית ומתכות, שנוצרו לפני אלפי שנים. כשסולפידים נחשפים לאוויר, מים ומיקרואורגניזמים, נוצר ניקוז חומצי שזורם למים. החומציות הקיצונית של הנהר, pH 2, דומה לחומצת קיבה, ממיסה מתכות כבדות למים ויוצרת את הגוון האדום המיוחד. הברזל המומס במים, בריכוזים עצומים, הוא זה שצובע את המים באדום עמוק.
העדות הכתובה הראשונה על המאפיינים המיוחדים של הנהר מגיעה משנת 1556. הכומר דייגו דלגדו, ששלח דוח למלך פיליפה השני, כתב: "בנהר זה אין שום סוג של דגים או יצורים חיים, וגם האנשים או החיות לא שותים את המים האלה. יש לו תכונה נוספת שאם אתה מניח ברזל במים הוא מתמוסס תוך מספר ימים". דלגדו אף ערך ניסוי: "לקחתי צפרדע חיה וזרקתי אותה לנהר והיא מתה מבלי להיות מסוגלת לעזוב את המים".
אבל האם הנהר היה אדום ורעיל גם לפני שהאדם החל לכרות באזור? זוהי שאלה שעדיין מעסיקה את המדענים. מצד אחד, האזור מנוצל לצורכי כרייה מזה חמשת אלפים שנה. תרטסים, פיניקים, רומאים וערבים, כולם עבדו במכרות החגורה. הרומאים תכננו גלגלי מים מתוחכמים להסרת מים ממכרות תת־קרקעיים עמוקים, ובמשך מאתיים שנה חילצו כמעט 24 מיליון טון של חומר גלם. במאה ה-19, חברה בריטית קיבלה את הזכויות למכרה והעלתה את הייצור לרמה חסרת תקדים, 900,000 טון בשנה, פי עשרה יותר מהייצור המקסימלי הקודם.
הפעילות הכרייתית הזו השפיעה באופן דרמטי על הסביבה. לפני שהחברה הבריטית החלה בפעילות, כמעט חצי מיליון עצים עמדו על גדות נהר טינטו. הבעירה באוויר הפתוח של מינרלים, שני מיליון טון בשנה בשיא הפעילות, השמידה אותם לחלוטין. תלים ותלים של מינרלים בוערים יצרו עננים רעילים של אדי גופרית, עד 600 טון גזים רעילים ליום, שגרמו לגשם חומצי על פני שטח של כמה מאות קילומטרים. ב-1888, כורים וחקלאים מקומיים פתחו בשביתה, המחאה הסביבתית הראשונה בהיסטוריה הספרדית. 12,000 איש צעדו על העיר ריו טינטו, וקראו לסיום הבעירה. החברה הגיבה בירי לתוך הקהל, במה שנודע כ״שנת היריות״.
מנגד, מחקרים מדעיים מודרניים מצביעים על כך שהחומציות הקיצונית של הנהר עשויה להיות תופעה טבעית עתיקה. גילוי של טרסות תחמוצת שתיווכו על ידי מיקרואורגניזמים עד שישים מטרים מעל מפלס המים הנוכחי, ועד 20 ק"מ מנתיב הנהר הנוכחי, עשוי להצביע על כך שהמערכת האקולוגית הייחודית קדמה לפעילות הכרייה האנושית. מחקר פלאומגנטי מתארך את תצורות הסלע לתקופת האבן הקדומה. כמות המזהמים המשתחררת באופן טבעי, עם זאת, נמוכה בשלושה סדרי גודל מהכמות המועברת כיום על ידי הנהר.
התשובה, ככל הנראה, טמונה בשילוב. הבורא ברא אזור עם מאפיינים גיאולוגיים ייחודיים, מרבצי סולפידים עצומים שיצרו תנאים חומציים באופן טבעי. הפעילות האנושית, במיוחד בשני המאות האחרונות, הגבירה באופן דרמטי את החשיפה של הסולפידים לאוויר ומים, והחמירה את התופעה פי אלפים.
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!