כשנפוליאון כמעט טבע כמו פרעה בים סוף
בדצמבר 1798 עמד בונפרטה על שפת מדבר סיני כקיסר החדש של מצרים, חולם על הרחבת האימפריה שלו מזרחה. הוא דמיין את עצמו כאלכסנדר מוקדון החדש, אבל במקום לכבוש עולמות הוא מצא את עצמו מתמודד עם בעיות הרבה יותר פשוטות, כמו איך לחצות קילומטר וחצי של בוץ ומלח בלי לטבוע. המסע ל"עיון מוסא", שנראה היה כמו טיול נחמד לנווה מדבר, הפך למלכודת מוות שכמעט העלימה את העתיד של אירופה מהמפה.
המסע בסיני היה סיוט. נפוליאון ואנשיו מצאו את עצמם צועדים במדבר שהיה כולו בית קברות פתוח, עצמות של שיירות שמתו שם במשך דורות ציפו את הקרקע. כשהקור הקיצוני של הלילה המדברי אילץ אותם להדליק מדורות, הם נאלצו להשתמש בעצמות, וכשהריח של העצמות הבוערות הפך לבלתי נסבל, הם הבינו שבמדבר הזה אין מקום לטעויות.
הזמן לא היה בצד שלהם. נפוליאון ידע שהצי הבריטי מתקרב והאיום ממזרח הודו הופך ממשי מיום ליום. במקום להישאר בביטחון היחסי של קהיר, הוא החליט לנסות את מזלו במקום שבו שלט הטבע, והטבע לא מתרגש מקיסרים או כובשים. מפרץ ערב, המתחיל 5 ק"מ צפונית לסואץ, נראה כמו מכשול טכני פשוט ברוחב של 1.5 ק"מ. בשעות השפל, כמה קשה זה יכול להיות? חשב לעצמו נפוליאון.
התשובה הייתה גרועה מכפי שציפה. המעיינות שקיווה למצוא היו כמעט בלתי שתויים מרוב מלח, והקפה שהם הכינו מהם היה מר וחמוץ כמו הפיוס הפוליטי שחיכה לו בפריז. אבל האמת הייתה שגם מים מקולקלים לא יכלו להשוות לסכנה שחיכתה לו בדרך חזרה, כשהחושך ירד והמים החלו לעלות, נפוליאון הבין שהטבע לא מתייחס בכבוד לתארים צבאיים.
כשהגאות הופכת לגלגל המזלות הקטלני
הלילה שבו כמעט טבע נפוליאון חושף עד כמה גורלות של אימפריות הם שבריריות. הם יצאו לדרך חזרה בחושך, סמכו על מדריך מקומי שאמור היה להכיר כל סנטימטר במעבר, אבל במקום למצוא את הדרך הבטוחה הם גלשו לתוך ביצה מלוחה שבה המים עלו במהירות מסחררת. בתוך דקות, מה שנראה כמו קרקע יציבה הפך לנחל עמוק ובוגדני.
הגאות בים סוף נכנסת במהירות של זרם חזק, לא כמו עליה איטית ומתונה. כשהרוח נושבת חזק המים יכולים לעלות לגובה של שלושה מטרים, גובה שמספיק כדי להטביע אפילו איש על סוס. נפוליאון מצא את עצמו שקוע עד המותניים במים קרים ומלוחים, כשהחושך הופך כל צעד לחידה קטלנית ואין לו מושג איפה הקרקע המוצקה והיכן הבור הבא שיכול לבלוע אותו לעמק.
הציוויליזציה המודרנית הפכה אותנו לחושבים שטבע זה דקורציה, אבל באותו לילה בים סוף נפוליאון התמודד עם האמת הקשה: הטבע הוא כוח אלוקי והוא הכוח הבלתי מתפשר ביותר שיש. לא משנה כמה קרבות ניצחת, כמה מדינות כבשת, כמה מיליונים פוחדים ממך, המים לא יודעים מי אתה והם לא מתייחסים בהערכה לקורות החיים שלך.
כשההיסטוריה חוזרת על עצמה במים אותם מים
התוואי השני של הסיפור הוא איך נפוליאון הפך את הכמעט-טביעה הזו לחלק מהמיתולוגיה האישית שלו. בגלותו בסנט הלנה, שנים אחרי ווטרלו ושנים אחרי שהכל נגמר, הוא חזר לסיפור הזה שוב ושוב. הוא הבין שהרגע הזה בים סוף היה רגע אמת, רגע שבו הוא היה באותו מצב של פרעה, ושרד.
נפוליאון הבין שהוא עומד במקום שבו התרחשה אחת המאורעות הגדולים בהיסטוריה קריעת ים סוף שהביא לסופו של צבא מצרים, והוא הפנים שהוא לא שרד בזכות גאונות צבאית או אסטרטגיה מבריקה, אלא בזכות עזרה של אנשים שמשו אותו והבינו שאם הקיסר יטבע, גם הם יטבעו עמו.
המסע לסוריה שבא אחרי כן, המצור על עכו והכישלון המר שם, החזרה לקהיר והבריחה לצרפת, הכל נראה אחרת כשיודעים שנפוליאון כמעט נעלם מההיסטוריה באותו לילה קר בים סוף. הגאות ירדה, נפוליאון שרד, ושארית חייו הפכה לסיפור שכולנו מכירים. אבל לרגע, באותו לילה, ההיסטוריה האירופית הייתה תלויה על בלימה בין שפל לגאות במפרץ קטן ומלוח.
תגובות (2)