ממלכת חמיאר: האימפריה היהודית שמלכה בלב ערב
במדבריות תימן, כאשר החוקר הגרמני מסיר בזהירות את שכבות החול מעל סלע עתיק, הוא מגלה כתובת בכתב דרום-ערבי קדום. בהתחלה, הדבר נראה כמו עוד כתובת מהממלכות העתיקות שפעם שלטו באזור. אך כשהוא מתחיל לפענח את המילים, ההפתעה מתגלה: במקום שמות אלילים פגאניים, הכתובת מכילה פניות לאלוקי היהודים.
כתובות כאלה, שהתגלו בעשורים האחרונים לאחר שתימן נפתחה למחקר ארכיאולוגי, סיפקו לראשונה הוכחה מוחשית לפרק מרתק ונשכח בהיסטוריה היהודית. במשך מאות שנים, זכרה של ממלכת חִמְיָאר היהודית נשתמר רק בכתובות בודדות ובאזכורים נדירים בכרוניקות מאוחרות. רוב החוקרים פקפקו במידת הזיקה היהודית של הממלכה, עד שגילויים חדשים באפיגרפיה, חקר כתובות עתיקות, וארכיאולוגיה הביאו להבנה מעמיקה יותר.
הממלכה שלטה בדרום חצי האי ערב, באזור תימן של היום, בין המאה הרביעית למאה השישית לספירה. זו הייתה תקופה מורכבת בהיסטוריה העולמית: האימפריה הרומית התנצרה, הנצרות התפשטה במהירות דרך האימפריה הביזנטית, והמזרח התיכון היה מפוצל בין האימפריות הביזנטית והסאסאנית הפרסית. בלב המערבולת הזו, בדרום חצי האי ערב, קמה ממלכה יהודית שלמה.
בירתה של הממלכה הייתה העיר העתיקה זָפָאר, הממוקמת כ־130 ק"מ דרומית-מזרחית לעיר סנעא המודרנית. מחקר ארכיאולוגי שהתקיים באתר העיר בין השנים 1998-2010 חשף ממצאים מרשימים: עיר בגודל של 120 דונם עם אוכלוסייה משוערת של 25,000 תושבים, 400 מתחמי חומה, קברים, מזרקות, כ־200 כתובות וכ־900 תבליטים. חוקרים גרמנים קבעו כי חמיאר הייתה המעצמה הקדם-אסלאמית האחרונה בחצי האי ערב ששלטה על כולו בשיאה בין המאה השלישית עד המאה החמישית לספירה.
הממלכה שלטה על דרכי הבשמים והתבלינים החשובות, והייתה מרכז מסחר בינלאומי שקישר את הים התיכון, המזרח התיכון והודו. ספינות מחמיאר הפליגו באופן קבוע לאורך חוף מזרח אפריקה, והמדינה הפעילה השפעה תרבותית, דתית ופוליטית רבה על ערי המסחר של מזרח אפריקה.
הגיור המלכותי: כך הפכה חמיאר ליהודית
שינוי דתי משמעותי התרחש בממלכת חִמְיָאר במהלך המאה הרביעית והחמישית לספירה. כתובות מלכותיות מהתקופה מעידות על שבר רדיקלי עם העבר הפגאני: במקום אזכורים לאלילים עתיקים, הכתובות החלו לפנות לה', "אדון השמיים" או "אדון השמיים והארץ".
מסורות מאוחרות מספרות על מלכים שאימצו את היהדות, אך התמונה ההיסטורית המדויקת עדיין נושא למחקר. ברור שבשלב מסוים הפכה היהדות לדת המדינה הרשמית, ככל הנראה מתוך רצון להתרחק מהשפעת האימפריה הרומית-ביזנטית הנוצרית.
ה' קיבל שמות מרובים בכתובות: "בעל השמיים", "אדון השמיים", "הא-ל", ו"אדון השמיים והארץ". השם "רחמנאן" (הרחמן) הופיע בכתובות, שם המוכר מהתלמוד הבבלי והתרגום הארמי. מעניין במיוחד השם "אא-להאן", שניתן לנתח אותו כצורת רבים של "א-לה", המקביל לעברית "אֱ-לֹהִים".
לדת החדשה היו מקומות עבודה שנקראו "מִכְרָאב", שורש המבטא את הרעיון של "ברכה". חלק מהמכראבים נושאים שמות שאולים מעברית או מארמית יהודית, כמו "צוריאל" ו"ברק".
יחד עם הדת החדשה הופיעה ישות חברתית חדשה בשם "ישראל". כתובות מזכירות "את הקהילה שלהם ישראל", והשם מעיד על זיקה ליהדות ההיסטורית. השבת הפכה ליום המנוחה הרשמי של הממלכה, וכתובות מונומנטליות הסתיימו לעיתים במילים העבריות שלום ואמן.
יוסף ד'ו נואס: המלך שדהר אל הים
המלך המפורסם והטרגי ביותר הוא יוסף ד'ו נואס, שפירושו "בעל התלתלים". שמו המקורי היה כנראה אס'אר יאת'אר, והוא ידוע גם בשם מסרוק. הכינוי "ד'ו נואס" ניתן לו בשל תלתליו השחורים והארוכים. מעניין לציין שיהודי תימן שימרו את סגנון השיער הזה עד הגעתם למדינת ישראל המודרנית, כמסורת תרבותית, הם נהגו לגדל את שערם בסגנון של ד'ו נואס, עם פאות צד ארוכות מאוד.
יוסף עלה לשלטון בסביבות שנת 522 למניינם, ככל הנראה כמועמד של הנגוס האתיופי, אך מרד במהרה. הוא טבח בחיל המצב האקסומי שנשלח לצפאר על ידי הנגוס, ואז החל להפיץ טרור באזורים שתמכו במפלגה האקסומית. הוא נהנה מתמיכת המפלגה היהודית, אך גם מתמיכתם של כמה נוצרים. המלך התגייר לפני שעלה לשלטון, ומקורות מציינים שרבנים הגיעו מטבריה, שם התרכזה ההנהגה היהודית באותה תקופה, כדי לגייר אותו. בטבריה שכן "הפטריארכיה", הקונסוליה או השגרירות היהודית לאימפריה הרומית ה"קדושה", בראשות מר זוטרא השלישי.
לפי המסורת, המלך היה חובש ציץ של זהב על מצחו כשיצא לקרב, מתוך תחושת שליחות דתית של "מגן ישראל". הוא ראה עצמו כמגן על היהדות מפני הנצרות המתפשטת. יוסף שמע על רדיפות היהודים באתיופיה ובכל רחבי האימפריה הביזנטית, והחליט לנקום בנוצרים על רדיפת היהודים. הוא החל במסע אלים: שרף כנסיות רבות והרג מתפללים. במקרים מסוימים, הסיפורים מצביעים על כך ששרף את הכנסיות כשאנשים היו בתוכן.
מדיניות הנקמה של יוסף עוררה את מרידתם של נוצרים בנג'ראן, שסירבו לספק חיילים. יוסף דיכא את המרד באמצעות ערמה ומרמה, ובסופו של דבר השמיד אותם, ללא ספק בחשבון שהם היוו איום בשל הקשרים ההדוקים שיצרו עם המחוזות הביזנטיים של סוריה. המערכה הרגה בסופו של דבר בין 11,500 ל־14,000 נפשות. המקורות משתנים באופן דרמטי במספר ההרוגים, מ־200 ועד 70,000. ככל שהמקורות מתקדמים בזמן, המספרים גדלים, וחוקרים מציינים שייתכן שהוגזמו.
יוסף עצמו דיווח בפירוט לבעלי בריתו הערבים והפרסים על הטבח שהמיט על כל הנוצרים שסירבו להתגייר. החדשות על מעשיו התפשטו במהירות ברחבי המזרח התיכון. הרשויות הנוצריות של סוריה ומצרים ניצלו את ההזדמנות להפוך את הקורבנות לקדושים מעונים ודרשו תגובה מהירה. בסיועם, הנגוס של אכסום אסף ספינות להעביר את צבאו מעבר לים האדום.
האימפריה הביזנטית לא השלימה עם רצח הנוצרים, ושלחה את האתיופים, שהיו נוצרים וחלק מהאימפריה הביזנטית באותו זמן, לתקוף את חמיאר. בהנהגת מלכם, כאלב, הם פתחו בפלישה ברגע ששמעו את החדשות. לפי מסורת אחת, הקיסר הביזנטי דחף את כאלב קדימה ואמר לו "לצאת, בין אם דרך הים או דרך היבשה, נגד היהודי המתועב והפושע".
יוסף הגן על עצמו כמיטב יכולתו. במקרה נדיר שבו ניתן לקשור כתובת לרגע ולאירוע ספציפי, אחד מהגנרלים שלו השתמש בצוק כשלט חוצות כדי להתפאר ב-"14,000 איש שהרג, 11,000 השבויים שלקח בשבי וב-290,000 גמלים, פרות ועיזים" שהמלך תפס מארצות שכנות. יוסף ניסה למנוע מהם להנחית כוחות בחוף שלו. הוא מתח שרשרת ברזל ענקית לרוחב המפרץ כדי לחסום את הספינות שלהם. זה התברר כמעשה בלתי נשכח, אך לא מוצלח. כי האויב מצא דרך לעקוף את החסימה ולהגיע לחוף בכל זאת.
הצבא האקסומי כולו חצה את הים כדי לנקום ביוסף. יוסף מצדו גיבש ברית רחבה של שבטים, אך חלק מהשבטים, בפחדם מנקמת הקיסר האקסומי כאלב, בגדו ביוסף. ברגע האמת נטשו אותו, ויוסף נותר לבד מול הצבא האקסומי. עם הגעת האתיופים (מתישהו לאחר חג השבועות ד'רפ"ה, 525 לספירה), יוסף נהרג. כיבוש חמיאר, שהושלם כ-5 שנים לאחר מכן, הביא את הנגוס עד נג'ראן. הוא גרר אחריו טבח שיטתי של יהודים. המדינה הפכה אז רשמית לנוצרית.
המסורת הערבית־מוסלמית מספרת שכאשר גילה יוסף די נואס שנותר לבד והמערכה אבודה, פתח בדהירה מטורפת על סוסו אל תוך הגלים עד שנעלם מהאופק. קיימות שתי גרסאות לגורלו: האחת שדהר אל תוך הים ומת בו, מוות הירואי שמנע את שביו, והשנייה שהגיע אל מעבר לאקסום, אל מקום מושבם של קהילת ביתא ישראל, עולי אתיופיה של ימינו, ושם חי עד זקנה ושיבה. המסתורין סביב גורלו של יוסף די נואס הפך אותו לדמות אגדית בהיסטוריה היהודית-תימנית.
תחת שליטיה האתיופיים החדשים, חמיאר הפכה נוצרית. אנשיה התנצרו, ובתי הכנסת שלה נסגרו או הפכו לבתי תיפלה. במשך דור, היא נותרה כוח רב עוצמה בדרום ערב, ולאחר מכן השטח נכנס לתחום השפעתה של הסאסאנים, והפך למחוז מרוחק של אימפריה רחוקה. בשנת 575 או 578, תימן סופחה על ידי האימפריה הסאסאנית כפרובינציה, ונשארה תחת שליטה סאסאנית איתנה עד סביב שנת 628 למניינם, לפני כ-1,398 שנים, אז המושל הפרסי האחרון, באהאן, הכיר בשלטונו של מוחמד והתאסלם.
יוסף די נואס היה המלך האחרון של ממלכת חמיאר היהודית. מרדו וקרבו סימנו את סוף תקופה של מאות שנים של שלטון יהודי בדרום חצי האי ערב. הממלכה שהייתה כפופה לאקסום חזרה להיות תחת שליטה אקסומית-נוצרית, והיהדות בתימן עברה ממעמד של דת המדינה למעמד של מיעוט נרדף. דבר נפילת הממלכה הכה גלים בקרב יהדות התפוצות, וסיפורי מעשיו של ד'ו נואס הועברו מדור לדור.
תגובות (3)
הוא היה משוגע חולה אפילפסיה
אמנם הרמב"ם כינה אותו המשוגע, בשימושו בדברי הנביא הושע: אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ.
הרמב"ם גם ציין במשנה תורה כי האסלאם ומוחמד בראשו מילאו תפקיד חשוב בכך שביערו את עבודת האלילים מחצי האי ערב והגבירו את האמונה בקל אחד וכך הכינו את העולם לקראת בוא המשיח.