ארבעת השבויים: איך בחרה קהילת קורדובה את רבה
הספינה יצאה מבארי, עיר נמל בדרום איטליה, ועל סיפונה ארבעה תלמידי חכמים. רבי אברהם אבן דאוד, הראב"ד הראשון, מספר בספר הקבלה שהם נסעו לחתונה במקום בשם ספסתין, ועד היום לא נודע בבירור היכן היה. אבל הים לא היה שקט. מקורדובה יצא מפקד צי בשם בן דמאחין, בשליחות השליט עבד אל-רחמן, כדי לתפוס ספינות ועיירות חוף. הצי הגיע עד חופי ארץ ישראל, פנה אל ים יון והאיים, ושם נתקל בספינה מבארי. על סיפונה היו רבי חושיאל, אביו של רבנו חננאל; רבי שמריה בן אלחנן; רבי משה, שהפליג עם אשתו ועם בנו חנוך; והרביעי, שאת שמו אפילו הראב"ד לא ידע. כך הוא כותב: "איני יודע שמו".
ואז, בתוך קול הגלים וצעקות השובים, נשמעה שאלה בלשון הקודש. המפקד זמם לפגוע באשתו של רבי משה. היא קראה אל בעלה בלשון שהשובים לא הבינו, ושאלה אם גם מי שטובעים בים יקומו בתחיית המתים. רבי משה השיב לה בפסוק מתהלים: "אמר ה' מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים". ברגע ששמעה, קפצה אל הים וטבעה. הראב"ד לא מוסיף על כך מילה משלו, והשקט שבא אחרי המשפט הזה כבד יותר מכל ביאור.
החכמים עצמם שתקו. איש מהם לא גילה לשובים מי הוא ומה גודל חכמתו. כנראה עשו זאת כדי שהמחיר שיבקשו עליהם לא יעלה, ויהיה אפשר לפדות אותם. המפקד מכר את השבויים בנמלים שונים. רבי שמריה נמכר באלכסנדריה ונעשה ראש בקהילות מצרים. רבי חושיאל נמכר בחוף אפריקה, עלה לקירואן ושם נולד לו רבנו חננאל. ורבי משה ובנו הגיעו לקורדובה, עיר שעוד לא ידעה איזו אבן טובה נכנסה בשעריה.
מהשק בפינה למינוי כדיין בקורדובה
בקורדובה פדו אותם אנשי הקהילה, אבל חשבו שהוא סתם עם הארץ, וכך איש לא שאל אותו דבר ואיש לא חשד. בעיר פעל בית כנסת בשם "כנסת המדרש", ושם כיהן כדיין רבי נתן, איש חסיד גדול. הראב"ד מעיר שאנשי ספרד לא היו בקיאים אז בדברי חז״ל, אבל במעט שידעו הם החזיקו בית מדרש ולמדו בו. ובפינה, רחוק מן השולחן, ישב רבי משה כמו שמש בית הכנסת. יש מוסיפים שהיה לבוש שק, אבל בנוסח הראב"ד הלבוש מוזכר רק בדברי רבי נתן, שיכנה אותו "לובש השק".
יום אחד נתקע רבי נתן בשאלה במסכת יומא, על טבילה שבאה אחרי כל הזאה, ולא ידע איך לפרש אותה. הוויכוח נדם, והחדר כולו נשא עיניים אל הדיין. ואז, מן הפינה, קם האורח ואמר: "רבי, פשו להו טבילות", כלומר: הטבילות הרי רבו. הדיין והתלמידים הביטו זה בזה בתמיהה. רבי משה פירש להם את ההלכה כהלכתה, ואחר כך שאל אותו כל אחד מהם את ספקותיו, והוא השיב לכולם מרוחב חכמתו. בחוץ המתינו בעלי דין, ולא הורשו להיכנס עד שהתלמידים סיימו. התברר שמי שישב בפינה, בלי שיבחינו בו, היה מי שהיה צריך לשבת בראש.
רבי נתן יצא, ובעלי הדין הלכו אחריו. הוא אמר להם שהוא עצמו אינו ראוי לתפקיד, שהאורח הלבוש בשק הוא רבו, ושמהיום הוא עצמו יהיה תלמידו. הם צריכים למנות את האורח לדיין על קהל קורדובה, והם עשו כן. האם זו בחירת רב כמו שמכירים בימינו, עם קלפי והצבעה, לא. לא הייתה הצבעה, אלא מינוי בידי הציבור לפי המלצת הדיין היוצא. הקהל גם קבע לו מענק או משכורת קבועה, וכיבד אותו בבגדים יקרים ובכלי רכב מכובד. אבל הסיפור לא נגמר בבית המדרש. השמועה על השבוי החכם חצתה את חומות העיר, ונישאה הלאה עד הארמון.
כשהגיעה השמועה אל המפקד בן דמאחין, והוא הבין שמכר חכם גדול, ביקש לבטל את המכירה, אבל השליט עבד אל-רחמן לא הסכים. המלך שמח שמחה גדולה כששמע שהיהודים שבמלכותו אינם צריכים עוד לחכמי בבל. השמועה פשטה בכל ספרד ובארצות המערב, תלמידים באו, והשאלות שנשלחו עד אז לישיבות בבל הופנו אליו. גם לכך היה רקע. בני בית אומיה הקימו בספרד שלטון עצמאי, ובמאה העשירית קמה בצפון אפריקה מלכות מוסלמית חזקה, הח'ליפות הפאטימית. המרחק הגדול מבבל, והעושר שהלך וגדל בקהילות, עשו את שלהם.
אמנם לא הכול ברור, ויש שאלות על התאריכים. הראב"ד כתב שהמעשה היה בימי רב שרירא גאון, קרוב לשנת ד' תשנ"ה (כ-995), אבל עבד אל-רחמן השלישי שלט בשנים ד' תרע"ב עד תשכ"א (912,961). רבי יצחק אייזיק הלוי, בספרו "דורות הראשונים", הציע לתקן את שנת המעשה לד' תש"כ (כ-960), ותמך באמינות הסיפור. אחרים הסתמכו על מסמכים שנמצאו בגניזת קהיר, מחסן עתיק של כתבים ישנים שנשמרו בבית כנסת בקהיר. לפיהם רבי חושיאל הגיע לתוניסיה כאדם חופשי, בין ד' תשס"ה לתשס"ז (1005,1007), ואילו רבי משה פעל בספרד כבר בסביבות ד' תש"כ (כ-960). האם הם נשבו יחד, אם כן? ישנו מכתב מהרבי מליובאוויטש בעניין זה, ולפיו הראב"ד, שומר תורה ומצוות, לא היה ממציא סיפור כזה. אבל יותר מכל, השאלה הגדולה אינה מתי, אלא מה קרה אחר כך.
נכון, התורה לא הגיעה לספרד ולצפון אפריקה רק עם השבויים. כבר פעלו שם רבי חסדאי אבן שפרוט, שתמך ברבי משה, רבי מנחם בן סרוק ודונש בן לברט, ומכתבי רב נטרונאי גאון ורב עמרם גאון מהמאה התשיעית משבחים את חכמי ספרד. ובכל זאת, לפי המקורות, רבי משה הקים ישיבה בקורדובה והנהיג בספרד את מנהג איטליה באמירת מלכויות, זכרונות ושופרות בתפילת הלחש של מוסף ראש השנה. עד אז אמר אותן רק שליח הציבור.
הפינה ההיא בבית המדרש בקורדובה נשארה במקומה, אבל מי שישב בה כבר לא נשאר בצל. האבן היקרה יצאה מן השק, ואורה הגיע עד ספרד כולה.
תגובות (1)