המהרי"ק הוטעה על ידי השליח ושלח את בנו לבקש מחילה
השליח נשלח מירושלים לקושטא כדי לאסוף כספים לעניי העיר, וביקש היתר מרבי משה קפשאלי, רבה הראשי של הקהילה. הרב קפשאלי, יליד כרתים, נחשב לרב החשוב ביותר באימפריה, אחרי שהעות'מאנים כבשו את קושטא בשנת ה'רי"ג (1453). אבל להיענות לבקשה הוא לא יכול היה: השלטונות היו אז במלחמה עם שליט מצרים, ולכן נאסר להעביר כסף מטורקיה לאזורים שבשליטת מצרים, וביניהם ארץ ישראל. הסירוב היה עניין של מדיניות ולא של לב קשה, אבל השליח לא ראה זאת כך.
השליח, שכונה "עשרים וארבע", התמרמר והציע את שירותיו לקבוצת רבנים בקושטא שהתנגדו לרב קפשאלי: רבי אליהו פרנס, רבי אהרן בן אבאיה, רבי יצחק אלטרנו ורבי אשר מקלן. הם כתבו מכתב לרבי יוסף קולון באיטליה, ובו האשמות קשות: שהרב קפשאלי מתרשל בפסיקה בסכסוכי נישואין. את הדרך לאיטליה עשה השליח בעצמו, והמכתב בכיסו.
ומי חיכה לו בפאביה? לא רב מן השורה. רבי יוסף קולון, המהרי"ק זצ"ל, שהיה מגדולי הפוסקים ביהדות איטליה בדורו. שאלות בהלכה הגיעו אליו מאולם ומנירנברג שבגרמניה, וגם מקושטא עצמה. על אדם כזה נכתב שהוא "עמוד התווך של ההלכה האיטלקית המאוחרת", ושיש בו "חוש צדק חזק". דווקא איש כזה, שאהב צדק, טעה כי הוטעה. לא היה קל לזהות את השקר כשהוא כתוב בכתב יד מסודר וחתום בידי רבנים. אבל מה שקרה בקושטא אחרי שהמכתב נקרא, זה כבר סיפור אחר.
איום בחרם והתקוממות קהילת קושטא
התגובה הייתה מיידית. המהרי"ק, שהאמין למכתב, שיגר שלושה מכתבים אל נשיא קהילת קושטא ואל מנהיגיה. במכתבים איים בחרם, כלומר בנידוי, אם רבי משה קפשאלי לא יחזור בו מפסקיו ולא יעשה תשובה בפומבי, ורמז שלא יורשה עוד לכהן ברבנות. הפסקים שיוחסו לקפשאלי עסקו בדיני נישואין וגירושין: קידושין, יבום וגיטין. למשל, קידושין שנעשו בתאנה. המהרי"ק רצה לחזק את קדושת הקידושין, כך שלא יהיו תלויים בכוחו של רב אחד.
בקושטא ראו את הדברים אחרת. הם ראו בכך התערבות מבחוץ בענייני הקהילה, והכעס הלך וגבר כשהתברר שהכול מבוסס על הוצאת דיבה. מי מינה רב באיטליה להכריע בענייני עיר שאינה שלו? הרב קפשאלי כינס אסיפה של חכמי עירו, הכחיש בפניהם את ההאשמות, ואחר כך שלח הכחשה בכתב אל המהרי"ק. בתשובותיו, כך מסופר, לא חסך במילים.
לצד הרב קפשאלי עמדו כמה מחכמי הדור, ובהם רבי יהודה מינץ ושלושת האחים לבית דלמדיגו: רבי אלקנה, רבי משה ורבי אליהו. המחלוקת העלתה שאלה פשוטה: עד כמה רשאי רב שיושב רחוק להכריע בענייני קהילה שאינה שלו, ועוד על סמך מה ששמע מפי אחרים. יותר מכל, הם חיכו לראות מה יעשה המהרי"ק ברגע שייוודע לו מה באמת קרה.
חרטת המהרי"ק ובקשת המחילה של פרץ
לפי האנציקלופדיות, המחלוקת הסתיימה ברגע שהמהרי"ק הבין שנפל קורבן לתחבולה. הוא נוכח לדעת שההאשמות במכתב היו כוזבות, ושפגע ברב קפשאלי שלא בצדק. הוא לא התעקש על עמדתו אלא בחר לתקן את הטעות. את השליחות מסר לבנו על ערש דווי.
בנו, רבי פרץ, נסע לקושטא כדי לפייס את רבי משה קפשאלי בשם אביו ולבקש ממנו מחילה על הפגיעה בכבודו. קפשאלי קיבל אותו בחום ובכבוד גדול, ונעתר לו. הוא אף דיבר על המהרי"ק בלשון נעלה. לדעתו, יריבו פעל מתוך אי־ידיעה של המצב האמיתי, ומתוך קנאות לשמירת התורה.
הסיפור נשמר בספרו של רבי אליהו קפשאלי, נועם חובלים; המחבר היה קרוב משפחתו של הרב. הוא מראה כמה רחוק יכול להגיע מכתב אחד: מכתב שיצא מקושטא לפאביה, ושליח שנשא אותו, חוללו סערה שהגיעה לגרמניה ולמזרח. וכך נמשכת השלשלת: הגחלת שיצאה בכיסו של השליח כבתה בסוף בידיו של בן, שהגיע לאותה עיר ובפיו בקשת מחילה. באותה קושטא שבה התלקחה המחלוקת, נחה הסערה, ורק זיכרון המכתב נותר. את הדרך חזרה סלל לא רב ולא נשיא קהילה אלא בן נאמן, שנשא על כתפיו את כבוד אביו.
והנה הלקח שבסיפור: קל לטעות כששומעים רק צד אחד, וקשה פי כמה להודות בכך אחר כך, בוודאי כשהיית כבר איש גדול ומפורסם. כבר אמר שלמה המלך ע״ה: "ומודה ועוזב ירוחם" (משלי כ"ח, יג). המהרי"ק לא חיכה שיעבור הזמן. הוא לא הסתיר ולא התנצל בחצי פה, אלא שלח את בנו בדרך הארוכה, לבקש מחילה פנים אל פנים.
תגובות
היו הראשונים להגיב!