קולומבוס וגירוש ספרד: איך נולד המסע שגילה את אמריקה
בקיץ 1492 היה נמל פלוס הקטן שבדרום ספרד צפוף מדי. צו הגירוש קבע שיהודים שלא ימירו את דתם חייבים לעזוב עד ערב תשעה באב, ואלפים חיפשו ספינה. בעלי הספינות העדיפו את העסק המהיר והבטוח של הובלת פליטים. בתוך ההמולה הופיע בנמל זר, צו מלכותי בידו, וביקש משהו אחר לגמרי: שתי ספינות מפרשים קטנות, מצוידות וחמושות בצוות, תוך עשרה ימים. עברו עשרה ימים, ולא קרה דבר.
מי היה הזר הזה, ולמה איש לא מיהר לעזור לו? שמו בספרד היה כריסטופרו קולומבו, אך העולם מכיר אותו כ"כריסטופר קולומבוס". הוא היה סוחר, ימאי יליד גנואה שבאיטליה, הרפתקן, ולפי כמה מקורות גם שודד ים לשעבר. הוא הגיע לספרד שנים קודם כמעט בלי פרוטה, והספיק להתפרסם כאדם בעל רעיונות מוזרים. בינתיים, בחצר המלוכה, יהודים כמו רבי יצחק אברבנאל ורבי אברהם סניור, שניהלו את כספי הממלכה, ניסו לשווא לבטל את הגזירה, ובבתים נמכרו רהיטים בפרוטות.
הרעיון של הזר נשמע פשוט להפליא: להגיע לארצות התבלינים באסיה בהפלגה ישר מערבה, מעבר לאוקיינוס, במקום להקיף את אפריקה. מלחים העדיפו מפקדים בטוחים יותר, ומומחים צחקו. כדי להבין למה בכלל חשב על כך, ולמה כל כך הרבה בעלי עניין נאבקו על דרך חדשה להודו, צריך להציץ אל השכנה הקטנה של ספרד, פורטוגל, ואל המצרך שעבורו היו הפורטוגלים מוכנים להפליג עד סוף העולם.
התבלינים ששינו את העולם
פורטוגל, בניגוד לשאר ספרד, לא נכבשה מעולם בידי המוסלמים, ובמשך מאות שנים פיתחה זהות לאומית משלה. חיו בה פחות ממיליון איש, אבל את מיעוט המספר פיצו הפורטוגלים בתעוזה ובאכזריות. למרות גודלה הזעיר שאפה פורטוגל להפוך למעצמת על, והיא חיפשה מוצר אחד שישנה את כללי המשחק.
המוצר הזה לא היה זהב ולא יהלומים, אלא תבלינים. קשה לדמיין זאת היום, אבל מאכלם של האירופים באותם ימים היה תפל לחלוטין. בנוסף על כך, המלח הגס ששימש לשמירת הבשר גרם לא פעם לטעם לוואי קשה. פלפל, קינמון ומוסקט, התבלינים שנמצאים אצלנו בכל מטבח, היו באותם ימים מצרך נחשק ויקר מאוד. הם גדלו באופן טבעי רק באסיה הרחוקה, ועד שהגיעו לצלחת האירופית עברו ידיים רבות, ובכל פעם נוסף עוד רווח, עד שהמחיר הרקיע שחקים. בנוסף, האימפריה העות'מאנית השתלטה על המזרח התיכון והערימה קשיים על הסוחרים בדרך.
הפורטוגלים הגו תוכנית ארוכת שנים. ראשית כל, הם השתלטו על ערי נמל במרוקו, ומשם התקדמו לאט לאורך חופי אפריקה וגילו עוד ועוד חלקים בלתי מוכרים בה. בשנת רמ"ח (1488) הקיף נווט פורטוגלי את קצה אפריקה וחזר לבירה ליסבון האוקיינוס ההודי היה פתוח בפני הפורטוגלים. עשר שנים לאחר מכן הגיע הספן ואסקו דה גאמה עד הודו, קנה מעט תבלינים וחזר. המטען הדל שהביא היה שווה פי שישים מעלות המשלחת כולה.
מכאן הדרך הייתה קצרה. הפורטוגלים השתלטו על נתיבי הסחר, כבשו ערים בחופי הודו, ונעלו את מצרי הורמוז, הפתח הצר שדרכו עוברות הספינות אל המפרץ. התבלינים זרמו לפורטוגל בלי הפסקה, והיא עשתה מהם הון. מלכי אירופה כינו בקנאה את מלך פורטוגל "מלך התבלינים". וכל הזמן הזה צפה בהם אדם אחד מקרוב, בעיניים בוערות.
הרצאתו של קולומבוס
קולומבוס הבין היטב את משמעות ההישג הפורטוגלי, אבל כשהביט במפה ראה גם את הבעיה. כדי להגיע להודו צריך להקיף את אפריקה כולה ואז לחצות את האוקיינוס ההודי, מסע ארוך, יקר ומסוכן, ובדרך סערות, ציי אויב ושודדי ים. הוא חשב: העולם עגול, ומי שיפליג קדימה בלי הפסקה יגיע בסוף לנקודה שממנה יצא. אז אולי עדיף להפליג ישר מערבה ולהגיע להודו מהצד השני? זה היה הימור על הלא נודע, כי איש עוד לא העז להפליג מערבה מפורטוגל.
התוכנית הסתמכה על טעות גדולה אחת. לפי חישוביו של קולומבוס, המרחק מהמערב האירופי עד יפן הוא כ-4,500 קילומטרים של ים, אבל המרחק האמיתי כ-19,000! הוא הציג את התוכנית למלך פורטוגל, שלא התלהב: הרי הוא כבר גילה את הדרך להודו, ומה פתאום לחפש דרך חדשה בהצעה של איטלקי תימהוני עם עבר מפוקפק. ועדה של מומחים פורטוגלים הצביעה על הטעות בחישובים, והמלך דחה אותו.
קולומבוס נעלב והמשיך לספרד, והמסלול שם התגלה ארוך עוד יותר. המלכה מינתה ועדה שדנה בעניין שנים בלי להכריע, ובינתיים קיבל קולומבוס קצבה קטנה לקיומו. והנה דבר שאולי יפתיע: איש לא התווכח איתו על צורת העולם. המומחים הסכימו שהוא עגול, אבל סברו שהדרך מערבה ארוכה מדי לספינות של התקופה. בדיעבד התברר שחששם לא היה מופרך, כי יבשת שלמה, אמריקה, שאיש מהם לא לקח בחשבון, חיכתה באמצע הדרך. ובינתיים הספרדים היו שקועים במלחמה בגרנדה ולא התעניינו בהרפתקאות ימיות.
אבל המלך חיבב את קולומבוס וביקש שיחזור כשהמלחמה תסתיים. כשזה קרה קיבל קולומבוס זימון אישי, ואפילו כסף לקנות בגדים ראויים וחמור חדש. וכך אנו מגיעים לאותו רגע היסטורי: בעוד אנשי החצר היהודים מנסים לשווא לבטל את גזירת הגירוש, פינה המלך מזמנו כדי להקשיב לקולומבוס. הוא הציג חישובים מפורטים, ואפילו הסתמך על רבי אברהם זכות, האסטרונום הבכיר בספרד. כשסיים, השתררה שתיקה מביכה. המלך אמר שהמלחמה רוקנה את הקופה, ואין לו כסף להרפתקה כזאת.
קולומבוס, נעלב ומושפל, עזב בזעם והצהיר שכבר קבע פגישה עם מלך צרפת. הוא רכב צפונה, ובעודו עומד בשערי העיר, שמע מאחוריו את פרסות סוסו של שליח שדהר אחריו מהארמון וביקש שיחזור. בלב הולם שב קולומבוס, והתבשר שהמלכה החליטה לממן את ההרפתקה מכספה הפרטי. מה קרה באותן שעות גורליות, בין הרגע שבו יצא בזעם לרגע שבו התהפכה ההחלטה? על כך בחלק הבא.
תגובות
היו הראשונים להגיב!