הדוור שנתקל באבן ובנה ממנה ארמון של חלום
אפריל 1879, באחד מסיבובי הדואר במחוז דרום שבצרפת. דוור בן 43 בשם פרדינאן שבאל, צעד בדרכו, רגלו נתקעה באבן והוא כמעט נפל. במקום לקלל, התכופף לבחון אותה. הצורה שלה הייתה כל כך מוזרה שהכניס אותה לכיס. למחרת חזר לאותו מקום ומצא אבנים יפות אפילו יותר. “אמרתי לעצמי: מאחר שהטבע מפסל, אני אעסוק בבנאות ובאדריכלות.” מעידה קטנה הפכה לתחילתו של הארמון האידיאלי, מבנה שהוכרז אתר מוגן ומושך היום כ-180 אלף מבקרים בשנה.
מי היה האיש? בן לאיכרים עניים, שנולד ב-1836 בכפר שארם-סור-לרבס ליד העיירה אוטריב. בבית הספר למד רק מגיל 6 עד 12, אחר כך התייתם והתלמד כאופה בעיר ולנס, ובגיל 31 התקבל לעבודה כדוור. מדי יום צעד סיבוב של כ-30 ק״מ, בערך כמו המרחק מתל אביב לנתניה. ניסיון בבנייה לא היה לו. את החלום על ארמון חלם כבר שנים קודם, אבל מחשש ללעג לא סיפר עליו לאיש.
מכאן התחיל המסע האיטי. בהתחלה נשא אבנים בכיסים, אחר כך בסל, ולבסוף בעגלת יד. בערב אסף את מה שהשאיר בצד הדרך, ובלילות עבד לאור מנורת נפט והדביק את האבנים בסיד, במלט ובחוטי ברזל. תושבי הכפר קראו לו “שוטה הכפר” ולא הבינו למה הדוור אוסף אבנים. הוא לא טרח להסביר. בעשרים השנים הראשונות בנה את החזית המזרחית של הארמון, והתחיל במזרקה שנקראה “מקור החיים”
הארמון האידיאלי: אלבום גלויות מאבן
ומה יצא מכל זה? מבנה באורך כ-26 מטרים ובגובה כ-12 מטרים, עם ארבע חזיתות וגלריה פנימית ארוכה. החזית המזרחית היא הגדולה והמרשימה שבהן. שלושה פסלי ענק, יוליוס קיסר, שליט רומי. ארכימדס, ממציא יווני קדום. וורסינג'טוריקס, מצביא גאלי. נושאים על כתפיהם את "מגדל ברבריה". בצפון מתנוסס תמנון מפוסל, החלק האחרון שנוסף ליצירה. בדרום נמצא "המוזיאון שלפני המבול", מערה שבה שמר שבאל אבנים שהמתינו לתורן.
החזית המערבית נראית כמו אלבום גלויות. בגומחות ניצבים דגמים של בית שווייצרי, מבנה בסגנון הודי, "הבית הלבן", טירה מימי הביניים ו"הבית המרובע" של אלג'יר. מסגד פותח את הדרך אל הגלריה, ועל העמודים חרת שבאל את האותיות C-H-E-V-A-L – שם משפחתו, שפירושו בצרפתית "סוס", כחתימה. ופרט מפתיע: אין הוכחה שיצא מצרפת אי פעם. חוקרת בשם אלה פלאבל, מעריכה שהדגמים הועתקו מגלויות ומכתבי עת מאוירים שחולקו לדוורים כמוהו.
הקירות מדברים. שבאל חרט עליהם כתובות רבות, חלקן שירים קצרים וחלקן חשבון אחרון של שנות עמל: "10,000 ימים, 93,000 שעות, 33 שנות ייסורים. מי שעקשן ממני, שייגש למלאכה." את השם "הארמון האידיאלי" נתן ב-1904, אחרי שפגש את המשורר אמיל רו-פרסאק. שירו, "האידיאל שלך, הארמון שלך", חרוט בכניסה לגלריה. שבאל עצמו תיאר את יצירתו גם כמקדש לטבע.
משוטה הכפר לאתר היסטורי מוגן
הארמון לא חיכה למות יוצרו כדי לקבל מבקרים. כבר ב-1905 פתח שבאל את השער לציבור והציב ספסל, כדי שאפשר יהיה להתבונן במבנה כולו. ב-1907 תבע בהצלחה אדם שהדפיס גלויות של המקום בלי רשותו, ושכר עוזרת בית, ז'וליה מיקוד, שהדריכה את הבאים. פרדריק לגרו, מנהל האתר, דוחה את התיאור של שבאל כאדם מוגבל או תמים. לדבריו, הוא היה איש מתקדם בהרבה מזמנו.
בשנות ה-30 הגיעה ההערצה מכיוון לא צפוי. אנדרה ברטון, מהבולטים בין הסוריאליסטים, אמנים שראו בחלומות מקור ליצירה, ביקר בארמון ב-1931 וכתב עליו שיר, “האקדח עם השיער הלבן”. בשיר קבע ברטון ששבאל “נשאר המאסטר הבלתי מעורער”. גם הצייר מקס ארנסט, יצר תמונה בשם “הדוור שבאל”, שמוצגת במוזיאון פגי גוגנהיים בוונציה. אלא שהאמנים התעלמו ממה ששבאל עצמו אמר על אמונה ועבודה קשה. הוא, מצדו, נהנה מהתשומת לב ורצה פרסום.
במשרד התרבות הצרפתי היו פחות נלהבים, ונשמעו שם דעות שליליות על המבנה. שר התרבות, אנדרה מלרו, פעל נגד דעת רובם. הוא אמר שיהיה ילדותי לא להכריז על “האדריכלות היחידה בעולם” של אדם פשוט בלי לימודים, ולחכות עד שתתמוטט. ההכרזה על הארמון כאתר מוגן ניתנה ב-1969, ומאז 1994 הוא בבעלות עיריית אוטריב. שבאל ביקש להיקבר בארמון, אך החוק אסר זאת. הוא בנה לעצמו קבר בבית הקברות של העיירה, עמל עליו שמונה שנים, וכתב על הקבר: “צריך לראות כדי להאמין.”
תגובות
היו הראשונים להגיב!