כשהרעב הגיע למדבר: השביתה הראשונה בהיסטוריה פרצה בעמק המלכים
קול צעקה נשמע ליד עמדות השמירה של בית הקברות המלכותי, בגדה המערבית של נהר הנילוס, מול העיר לוקסור של ימינו: ״אנחנו רעבים, כי כבר עברו 18 יום בחודש הזה!״ עשרות גברים חולפים על פני חמש עמדות השמירה ומתיישבים מאחורי מקדש המלך תחותמס השלישי. זה קורה בשנת מלכותו ה-29 של פרעה רעמסס השלישי שהיה נכדו של רעמסס השני, פרעה מלך מצרים המוזכר בתורה. אלה לא מורדים ולא עבדים, אלא האומנים שחצבו וקישטו את קברי המלכים בעמק המלכים. פפירוס עתיק, שנקרא ״פפירוס השביתה של טורינו״, שמר את הרגע הזה, וזו השביתה הראשונה שתועדה אי פעם.
מי היו האנשים האלה? הם גרו בכפר דיר אל-מדינה, מקום נידח באמצע המדבר, רחוק מהנילוס ומשאר מצרים. הבידוד נועד גם לשמור בסוד את מקום הקברים. בשיאו מנה הכפר כ-68 בתים, ובהם חיו כ-40 עד 60 פועלים עם משפחותיהם, שחולקו לשני צוותים: ימין ושמאל. רבים מהם, ואפילו נשים, ידעו קרוא וכתוב. ד״ר דבורה סויני מאוניברסיטת תל אביב, שחוקרת את הכפר כשני עשורים, טוענת שהם ממש לא היו עבדים: לדבריה, בוני הקברים היו בעלי מקצוע מיומנים ומכובדים, ולא עובדי כפייה.
את שכרם קיבלו באוכל ובסחורות ולא בכסף, כי מטבעות עוד לא היו בנמצא. מדי חודש הגיעו שקי חיטת אמר, סוג עתיק של חיטה, שנטחנה לקמח, ושעורה שממנה בישלו בירה. לזה נוספו ירקות, דגים, עצי הסקה וכלי חרס. שק אחד מכיל כ-80 ליטר, כשמונה דליים גדולים. מי שמפרנס משפחה מדגנים ומבירה לא יכול לחכות שלושה שבועות.
צעדות, לפידים ורעב בדרך למקדשים
ביום העשירי לחודש יצאו פקידי הקבר אל בוני הקברים השובתים: הסופר, שני מנהלי העבודה, הסגנים ואנשי האכיפה. ״חזרו, אם כך״, קראו להם. האומנים נשבעו שבועות גדולות, ובכל זאת לא חזרו, ובילו את הלילה בשטח בית הקברות. למחרת צעדו שוב, עד שער חומת המקדש של רעמסס השלישי. ביום השתים-עשרה הגיעו למקדש של רעמסס השני ולנו בפתחו. למה דווקא מקדשים? סויני מסבירה שהיו בהם אסמים, מחסני תבואה, וחלק משכר הפועלים הגיע דרכם. שם קיוו למצוא עזרה.
באותו יום הטיחו בפקידים את המשפט שנחרט בזיכרון: ״סכנת הרעב והצמא הובילה אותנו לכך; אין בגדים, אין משחה, אין דגים, אין ירקות. שלחו לפרעה, אדוננו הטוב, ושלחו לווזיר, הממונה עלינו, כדי שיספקו לנו צידה״. הווזיר היה השר הראשי של המלך. המשחה הייתה חשובה בקור, בחום וביובש של המדבר, והדגים היו עיקר הבשר שלהם. באותו יום חולקה להם מנת החודש הראשון, אחרי איחור של כשלושה שבועות.
ראש המשטרה מנטמוסה צידד בגלוי בשובתים. ״אספו את הציוד שלכם, סגרו את דלתותיכם, הביאו את נשותיכם וילדיכם״, אמר, והציע להושיב אותם במקדש סמוך. בהערת שוליים של מי שהכין את הפפירוס לדפוס נכתב בציניות שזה כנראה לא היה מהלך טוב לקריירה שלו. ביום ה-15 או ה-16 הוצעה להם חצי שקית שעורה לאיש, ומנטמוסה הביא קנקן בירה. ״אך ללא הועיל״, נאמר בפפירוס. בערב צעדו שוב, והפעם עם לפידים.
ביום ה-17 הגיע נציג מקדש רעמסס השלישי ואמר: ״אין לי אמר לתת לכם״. אף על פי כן חולקה מנת החודש השני. אבל הסיפור לא נגמר שם. בחודש השלישי ישבו האומנים בתוך הקבר, ושניים מהם, קנה וחאי, הצהירו: ״לא מפני שרעבנו עברנו. רע נעשה במקום הזה של פרעה!״. בסוף החודש הרביעי הודיע הווזיר טו: ״אין דבר במחסנים, אך אתן לכם מה שמצאתי״. בקיץ צעקו האומנים אל ראש עיריית תבאי שחלף במקום, והוא שלח להם 50 שקי אמר, כארבעת אלפים ליטר.
מה השאירה אחריה השביתה הראשונה
האם ניצחו? בקושי. בסופו של דבר נתן הווזיר לפועלים רק חלק מהשכר שהמלך היה חייב להם, ולא יותר מכך. גם בשנה שקדמה לשביתה נמצא פתרון חלקי בלבד: הסופר אמננחת הלך למקדש סמוך וחזר עם 46 שקי כוסמת, סוג של דגן, אבל רק כדי להרגיע את הרוחות. הפועלים לא חצו את הנילוס, והציבור הרחב לא שמע על המחאה.
למה דווקא הסיפור הזה נשמר? בגלל המדבר. רוב הערים של מצרים העתיקה נבנו על גדות הנילוס והיום הן קבורות מתחת לשדות ולעיירות חדשות, ובדלתא, שם הנילוס מתפצל ונשפך לים, מי התהום הרסו את הפפירוסים. בדיר אל-מדינה, כפר בוני הקברים, שנבנה הרחק מהמים, נמצאו מעל 5,000 שברי חרס עם כתב ועוד פפירוסים רבים. פרופ׳ הנס-וורנר פישר-אלפרט מאוניברסיטת לייפציג מצא בברלין קטע זעיר של פפירוס שמזכיר שביתה, כחמישים שנה קודם לכן.
הפפירוס אינו מספר איך הסתיים הסיפור, אבל ממקורות אחרים עולה שהבעיה לא נפתרה. שביתות נוספות באו בעקבותיה, ואספקת התבואה נעשתה פחות אמינה. עם הזמן נפתחה הדרך לשוד קברים, וישנם הסבורים שגם העובדים שבנו אותם נטלו בו חלק. תלונות על שכר תועדו גם בימי רעמסס התשיעי והעשירי. האם זו ראשית של תנועת פועלים מאורגנת? קשה לדעת. מה שכתוב בפפירוס הוא מחלוקת על שכר שלא שולם, שנולדה מרעב ומעוול.
תגובות
היו הראשונים להגיב!