ספינת הרפאים מארי סלסט: התעלומה שלא נפתרה מעולם
הים היה שקט יחסית באותו יום ראשון של דצמבר 1872, כשאחד מאנשי הצוות של ספינה קנדית בשם 'דיי גרציה' הבחין במשהו מוזר באופק. ספינה אחרת נעה שם, במרחק של כשישה מייל ימי, אבל לא כמו שספינה אמורה לנוע. המפרשים היו פרושים בצורה חלקית ומשונה, וההגה זז בלי שאף אחד יחזיק אותו. קפטן דיוויד מורהאוס ניסה לאותת לספינה. שום תגובה לא הגיעה.
הספינה שנעה שם לבדה הייתה המרי סלסט, ספינת מפרש אמריקאית בעלת שני תרנים, שיצאה מניו יורק ב-7 בנובמבר 1872 בדרכה לג'נובה שבאיטליה. על הסיפון היה הקפטן בנג'מין בריגס, איש ים מנוסה בן 37 ממסצ'וסטס, שגדל במשפחת ימאים ונחשב איש מכובד בקהילה שלו. איתו הפליגו אשתו שרה ובתם התינוקת סופיה, בת שנתיים בלבד. בריגס בחר בעצמו שבעה אנשי צוות נוספים, וכך יצאו לדרך עשרה אנשים יחד. במחסן הספינה היו כ-1,700 חביות של סוג אלכוהול תעשייתי שאסור לשתות אותו, ומשמש רק לצרכי תעשייה.
כשאנשי הדיי גרציה עלו סוף סוף על סיפון המרי סלסט, הם לא מצאו שם אף נפש חיה. אף לא אחת. מה קרה לעשרה האנשים שהיו על הספינה רגעים, ואולי ימים, קודם לכן? המפרשים היו קרועים בחלקם, החבלים היו תלויים בצורה משונה, ובמחסן התחתון עמד כמעט מטר מים, כמות לא קטנה, אבל לא כזאת שהייתה מטביעה את הספינה. סירת ההצלה היחידה לא הייתה במקומה. כך גם מכשירי הניווט של הקפטן ורוב מסמכי הספינה. לעומת זאת, החפצים האישיים של אנשי הצוות, מלאי המזון והמים שנשאר על הספינה, ואפילו חרב שהייתה מתחת למיטת בריגס, כל אלה נשארו במקומם, כאילו מישהו יצא לרגע קטן ולא חזר.
חקירה שקרסה בלי הוכחות
מורהאוס החליט להביא את הספינה הנטושה לגיברלטר, מסע של כ-1,100 ק״מ, כדי לקבל תשלום שמגיע למי שמציל רכוש בים. הוא חילק את אנשיו בין שתי הספינות, ושלח את הקצין הראשון שלו, אוליבר דבו, לפקד על המרי סלסט בדרך חזרה.
בגיברלטר חיכה לו התובע הכללי פרדריק סולי-פלוד, איש שתואר מאוחר יותר כמי שהביטחון העצמי שלו לא תאם בדיוק את השכל שלו. איך בכלל אדם כזה הצליח לכוון את כל מהלך החקירה? סולי-פלוד השתכנע כמעט מיד שקרה כאן פשע חמור, והורה לבדוק את הספינה ביסודיות. מפקח הספינות ג'ון אוסטין אכן מצא חתכים משני צידי החרטום, ומשהו שנראה כמו כתמי דם על החרב של הקפטן בריגס. די והותר, כך חשב סולי-פלוד, כדי לבנות סיפור שלם: הצוות פרץ לחביות האלכוהול, השתכר, רצח בטירוף את משפחת בריגס, זייף סימני התנגשות בחרטום כדי לטשטש עקבות, וברח בסירה, לגורל לא ידוע.
הסיפור הזה קרס לאט אבל בביטחון. בדיקה של הכתמים על החרב גילתה שהם בכלל לא דם. בדיקה נוספת, של קצין הצי האמריקאי קפטן שופלדט, קבעה שהסימנים על החרטום נגרמו מפעולה טבעית של הים, ולא בידי אדם. בלי הוכחות, נאלץ סולי-פלוד לשחרר את הספינה ב-25 בפברואר 1873. התשלום שקיבל צוות הדיי גרציה על ההצלה היה 1,700 ליש״ט בלבד, בערך חמישית מערך הספינה והמטען יחד, סכום נמוך בהרבה ממה שציפו לו. השופט הראשי, סר ג'יימס קוקריין, אף הוסיף בפסק הדין שלו ביקורת חריפה כלפי מורהאוס עצמו.
מגז נפיץ ועד קונאן דויל
מה בעצם קרה שם, במרחבי האוקיינוס האטלנטי? השאלה הזאת העסיקה אנשים במשך עשרות שנים. את ההסבר של מרד או שוד כמעט כולם דחו, פשוט כי כל המטען נשאר במקומו ולא נגנב כלום. ההסבר שרוב האנשים מקבלים היום הוא אחר: כנראה שכמה מחביות האלכוהול דלפו, והגזים שיצאו מהן התפשטו במחסן הספינה. ייתכן שבריגס חשש מפיצוץ קרוב, ולכן הורה לכולם לרדת מיד מהספינה, מתוך תקווה להגיע לאחד מהאיים שנראו אז באופק במרחק לא רחוק. ים סוער כנראה הפך את סירת ההצלה, בזמן שהספינה עצמה, שכלל לא הייתה בסכנת טביעה אמיתית, המשיכה להיסחף לבדה עוד מאות קילומטרים.
בשנת 2006 החליט ערוץ טלוויזיה בריטי לבדוק את הרעיון הזה בניסוי פשוט. בנו מודל מדויק של מחסן הספינה, והציתו בו גז דומה לזה שיכול היה לדלוף מהחביות. התוצאה הייתה מרשימה: גל להבה חזק שרץ קדימה, אבל מאחוריו נשאר אוויר קריר יחסית, בלי פיח, ובלי שום סימן שריפה. במילים פשוטות, פיצוץ כזה יכול היה בהחלט לקרות בלי להשאיר שום עקבות על גוף הספינה. ניסוי דומה נעשה גם כמה שנים אחר כך, עם תוצאות דומות.
מה שהפך את המרי סלסט לשם מוכר לכולם לא היו העובדות, אלא סיפור בדיוני. בשנת 1884 פרסם סופר צעיר בשם ארתור קונאן דויל, עוד לפני שיצר את הבלש המפורסם שלו, שרלוק הולמס, סיפור קצר שהעמיד פנים להיות עדות אמיתית של ניצול מהאסון. הוא שינה את שם הספינה ל'מארי סלסט', בדה עלילת רצח שלמה מדמיונו, וגרם לקוראים רבים להאמין שמדובר בתיעוד אמיתי לגמרי. איות השם השגוי שהוא המציא נדבק חזק יותר מהשם האמיתי, ועד היום רבים עדיין קוראים לספינה בשם שדויל בדה.
תגובות
היו הראשונים להגיב!