תשעה בפברואר 1855. תושבי מחוז דבון שבדרום־מערב אנגליה יצאו מבתיהם לבוקר חורפי שנראה בתחילה רגיל, לאחר לילה של שלג כבד. מה שגילו בחצרות ובגינות היה הרבה יותר מסתם שלג. שביל ארוך ומפותל של סימנים דמויי פרסה נמשך מבית לבית, מגדר לגדר, וכמעט לא פסח על אף חלקה בכפרים המקומיים. תושבי המקום לא התלבטו הרבה בפירוש שנתנו לתגלית: יש לו פרסות אבל הולך על שתיים, די פשוט. זה השטן. כך זכו הסימנים לכינוי שנשאר איתם עד היום, עקבות השטן.
מה שהפך את התופעה לבלתי מובנת היה בעיקר קנה המידה שלה. איך בכלל יכול יצור כלשהו לעבור מרחק כזה בין רדת החשכה לעלות השחר? הערכות שונות דיברו על מסלול שנמתח בין 64 ל-160 ק"מ בלילה בודד, מספרים שקשה פשוט להאמין להם. העקבות עצמן היו קטנות יחסית: כ-10 ס"מ אורך ו-8 ס"מ רוחב, במרחק של 20 עד 40 ס"מ זו מזו. אבל הגודל הצנוע הזה לא התיישב כלל עם המסלול שהן שרטטו. הן טיפסו על גגות רעפים, עברו על פני חומות בגובה של כ-4 מטרים, נכנסו לצינורות ניקוז ברוחב 10 ס"מ בלבד ויצאו מהצד השני, ואף המשיכו כרגיל בגדה הנגדית של שפך נהר האקס שרוחבו כמה קילומטרים.
הידיעה על העקבות לא נשארה בגבולות הכפרים. עיתון הטיימס הלונדוני דיווח שההתרגשות הגיעה עד כדי כך שהנושא נדון בכל מקום, ושאנשים רבים פחדו ממש לצאת מפתחי בתיהם לאחר רדת החשכה. עיתון מקומי אחר, ה'וסטרן טיינס', כתב שהעיר אקסמות' 'נקלעה למצב של בהלה' לאחר שדווח כי במקום ביקר בלילה 'הוד מלכותו השטני'. קבוצות תושבים, לעיתים חמושות, יצאו לעקוב אחר השביל למרחקים ארוכים, בלי הצלחה של ממש בפיצוח התעלומה.
החשודים האפשריים: מחמור ועד קנגורו
מדוע בכלל לחשוב שזה בעל חיים? כי חלק מהעקבות המסתוריות שהתגלו בדבון הזכירו טביעת פרסה מפוצלת ממש. התיאוריה הראשונה שעלתה הצביעה על חמורים או סוסונים. החוקרת תיאו בראון העלתה טענה מעניינת: חמורים הם מבין בעלי החיים הבודדים שמניחים את רגליהם כמעט בקו ישר, מה שיכול להסביר את השורה הבודדת של העקבות. אבל הבעיה הייתה שלצד העקבות לא נראו סימני אדם, ולא סביר שמישהו הוביל חמורים דרך גינות ובתי קברות באמצע הלילה. חמורים, בכל מקרה, לא מטפסים על קירות בתים ולא נדחקים לתוך צינורות. החוקר ריצ'רד אוון, מהחשובים בתחומו באותה תקופה, טען לעומת זאת שזה גירית, חיה לילית בעלת רגליים ארוכות המסוגלת לשוטט מרחקים ארוכים בחיפוש מזון. גם כאן יש קושי: עקבות גירית נוטות להיות מדורגות, לא בשורה ישרה אחת, בעוד שבדבון דווח בדיוק על כך.

לצד ההסברים הזואולוגיים הצנועים יחסית, צצו גם רעיונות אקזוטיים בהרבה. הכומר ג'י.מ. מוסגרייב טען לציבור שומעיו שקנגורו שנמלט מגן חיות פרטי בעיירה סידמות' אחראי לתופעה כולה וההצעה אכן יכולה להסביר הליכה על שתי רגליים. רק שבשלב מאוחר יותר הודה מוסגרייב עצמו שהמציא את הסיפור כדי להרגיע קהילה נפחדת. 'מצאתי הזדמנות מתאימה מאוד להזכיר את שם הקנגורו… כדי לפזר רעיונות כה משפילים', כתב. הסופר ג'פרי האוסהולד, הציע הסבר שונה לחלוטין: כדור פורח ניסיוני שנמלט ממספנת הצי בדבונפורט, כשחבלי העגינה שלו נגררים בשלג ומותירים אחריהם את הסימנים. הסיפור הזה הגיע ממייג'ור קרטר, שסבו עבד במספנה וטען שהאירוע הושתק בגלל הנזק שנגרם בדרך. מבקרים הצביעו על בעיה פשוטה: חבל נגרר לאורך מסלול כה ארוך היה נתפס כנראה בעץ או במכשול כלשהו, ותיעוד לכך פשוט אין.
ההסבר שזכה לתמיכה הרחבה ביותר בקרב חוקרי תעלומת עקבות השטן הגיע דווקא מכיוון קטן וצנוע, עכבר היער. זואולוגים שונים, ובהם אלפרד לויטשר בשנות ה-50 של המאה הקודמת, הצביעו על כך שקפיצת עכבר יער יוצרת בשלג רושם שיכול להיראות כמו טביעת פרסה מפוצלת, וזאת בשל תנועת גפיו באוויר בזמן הקפיצה. החוקר מייק דאש, שאסף בשנת 1994 את כל חומרי המקור הזמינים עבור כתב העת פורטיאן סטאדיז לחקר תופעות בלתי מוסברות, תמך בחלק מהתיאוריה הזו וטען שלפחות מקצת העקבות, כולל אלו שהתגלו על הגגות, יכלו להיווצר בדרך זו. אבל גם דאש עצמו לא הסתיר שאין הסבר יחיד שמכסה את כל מה שדווח באותו חורף בדבון. מסקנתו הייתה שילוב: חלק מהעקבות תעלול אנושי, חלק בעלי חיים מוכרים כמו חמורים, וחלק קפיצות מכרסמים. 'התעלומה נותרת', כתב.
מדבון ועד היום: תעלומה מתמשכת
עקבות דבון לא היו מקרה יחיד בסוגו. כבר ב־1840, חמש עשרה שנה קודם לכן, דיווח העיתון הבריטי "הטיימס" על עקבות דומות שהתגלו בשטח הררי בסקוטלנד, ויוחסו אז לבהמה גדולה בעלת פרסות. מאמר שהתפרסם בשנת 1855 בכתב העת "איוסטרייטד לונדון ניוז", ציטט רופא פולני שטען כי על גבעה מסוימת בפולין הקונגרסאית, האזור הפולני שהיה אז תחת שלטון האימפריה הרוסית, נראים מידי שנה בשלג סימנים דומים. התושבים המקומיים ייחסו לעקבות ההן השפעה על-טבעית. גם בעשורים שלאחר מכן המשיכו להתפרסם מעת לעת דיווחים על עקבות מסתוריות דומות באזורים שונים בבריטניה, חלקן אף כוללות טיפוס על גגות בתים, תזכורת לכך שהתופעה של דבון לא הייתה אירוע חד־פעמי.

התעלומה לא נשארה כליל בעבר. ב־2009, יותר מ-150 שנה אחרי הלילה המקורי, גילתה אישה בצפון דבון עקבות דומות מאוד בגינתה הפרטית, באורך של כ־12.7 ס"מ ובמרחק של 28 עד 43 ס"מ זו מזו. הגילוי החדש עורר ויכוח אקדמי של ממש. הביולוג גרהם אינגליס, שתיעד את הממצא, התייחס לפולמוס בגישה מפוכחת: "העקבות מוזרות, אבל הן לא של השטן, אני לא מאמין שבעל הקרניים ביקר בוולסרי. באופן אישי אני חושב שהן שייכות לארנב או לשפן, אבל התפתח סביב זה ויכוח אקדמי של ממש", אמר. גם צופה אלמוני שהגיב לסרטון תיעודי בנושא סיפר כיצד הוא צופה מביתו בארנבות שכונה שיוצרות עקבות דומות אחרי כל שלג, ותהה אם תושבי דבון פשוט לא נתנו לעצמם את ההזדמנות להבחין בהסבר הפשוט הזה, מרוב חיפוש אחר משהו גדול ומרשים יותר.
אז מה בעצם יצר את העקבות המסתוריות? אף אחת מהתיאוריות שהוזכרו, לא החמורים, לא הגירית, לא הבלון ולא עכברי היער, לא מכסה את כל מה שדווח על ידי עדי הראייה מ־1855. גם מייק דאש, שהקדיש למחקר הזה עבודה מקיפה ביותר, נאלץ להודות שהחומרים העומדים לרשות החוקרים אינם מספיקים כדי לסגור את התיק סופית. יש עקבות שנוצרו כנראה בתעלול אנושי; יש שנוצרו על ידי בעלי חיים מוכרים, שעקבותיהם עוותו בהפשרה ובקיפאון חוזר בלילה חורפי קר במיוחד; ויש שנותרו פשוט בלתי מוסברים. וזה בדיוק מה שהופך את הסיפור למרתק כל כך עדיין היום, לא התשובה שנמצאה, אלא זו שעדיין לא.
תגובות
היו הראשונים להגיב!