הרצח בסרייבו שהצית את מלחמת העולם הראשונה
בוקרו של ה-28 ביוני 1914 נראה חגיגי למדי. הארכידוכס פרנץ פרדיננד, יורש העצר של האימפריה האוסטרו-הונגרית, אחת מן האימפריות החזקות באירופה, הגיע לסרייבו, בירת בוסניה, לביקור רשמי. לצדו ישבה אשתו סופי, דוכסית הוהנברג. נוכחותה הייתה עצמה יוצאת דופן: על פי הנהלים הקיסריים הנוקשים של וינה, הדוכסית שלא הייתה שייכת לאחת משושלות המלוכה האירופיות לא הורשתה לשבת לצד בעלה בשום אירוע ציבורי, פרט לביקורים צבאיים.
מה שפרנץ פרדיננד לא ידע, אף שעדויות שונות מרמזות שחשש מכך, הוא שבאותו בוקר ממש המתינו לאורך מסלול השיירה שישה צעירים חמושים. גברילו פרינציפ, בן תשע-עשרה, גדל על רצפת עפר של בקתה בכפר נידח בבוסניה. תולעת ספרים, שקט ורגשי, בגיל 13 עבר לסרייבו, ושם נחשף לעולם אחר לגמרי: שביתות עובדים שפוזרו בכוח, פגישות פוליטיות שנאסרו, ותחושה עמוקה שהשלטון האוסטרו-הונגרי מדכא את עמו. ב-1911 הצטרף לתנועת "בוסניה הצעירה", ארגון מחתרתי סטודנטיאלי שחלם על שחרור בוסניה ואיחוד הסלאבים הדרומיים תחת דגל אחד.
כשנודע לו על הביקור המתוכנן, גיבש פרינציפ תוכנית. הוא גייס חמישה שותפים, פנה לאנשי הארגון הסודי "היד השחורה" וקיבל ארבעה אקדחים, שישה רימוני יד וכמוסות ציאניד. התוכנית הייתה די מדויקת, הביצוע פחות. בשעה 10:10 בבוקר זרק אחד המתנקשים רימון לעבר השיירה. הרימון ניתר מגג המכונית והתפוצץ מתחת לרכב שמאחור, ופצע כ-20 איש. המתנקש בלע ציאניד וקפץ לנהר שהיה עמוק כ-13 ס"מ בלבד בשל הקיץ היבש, ובקושי הגיע לקרסוליו. הוא נעצר על ידי ההמון. הארכידוכס המשיך לבית העירייה וניצל, לבינתיים.
בבית העירייה קטע פרנץ פרדיננד את נאום הברכה של ראש העיר ואמר בזעם: "באתי לביקור ומקבלים אותי בפצצות." לאחר מכן החליטה השיירה לשנות מסלול ולבקר את הפצועים בבית החולים. המושל הורה על שינוי המסלול, אך שכח להודיע לנהג. מה שגרם לו לפנות ימינה לפי המסלול המקורי, הוא בלם בחדות כשצעקו עליו לעצור, וניסה לתפוס הילוך אחורי,אך המנוע כבה. בדיוק במקום שבו עמד גברילו פרינציפ. ממרחק של כמטר וחצי שלף את האקדח וירה שתי יריות, אחד בארכידוכס השני בדוכסית, השניים מתו לפני השעה 11:30, ביום נישואיהם הארבעה-עשר.
ממסלול שגוי למלחמת עולם
הרצח בסרייבו לא היה הסיבה היחידה למלחמת העולם הראשונה, אבל הוא בהחלט היה הניצוץ שהצית חבית אבק שריפה שהצטברה עשרות שנים. אירופה של 1914 הייתה מחולקת לשתי מערכות ברית יריבות: מצד אחד גרמניה ואוסטרו-הונגריה, מצד שני רוסיה, צרפת ובריטניה. כל מדינה חששה מהשנייה, כל ברית משכה ברית נגדית, וכל צבא הוסיף לחמש את עצמו עד שהמתח הפך לבלתי נסבל. לתוך המציאות הנפיצה הזו נפל הרצח בסרייבו כמו גפרור לשלולית דלק.
וינה ראתה ברצח הזדמנות שלא תחזור. ב-5 ביולי 1914 נפגש הקיסר הגרמני וילהלם השני עם השגריר האוסטרו-הונגרי ומסר לו שאוסטריה יכולה לסמוך על תמיכה מלאה של גרמניה, אפילו אם יגרמו, בלשונו, "סיבוכים אירופיים חמורים". ההיסטוריונים מכנים מסמך זה "הצ'ק הפתוח". כדי לא לעורר חשד, יצא וילהלם לשייט שנתי בים הצפוני ושרי אוסטריה יצאו לחופשה, כאילו לא הוחלט דבר. ב-23 ביולי הוגש לסרביה אולטימטום מחמיר בן עשר דרישות עם 48 שעות בלבד לתשובה.
אך אפילו האולטימטום לא הניב את מה שרצו בווינה. אשתו של שר החוץ האוסטרי ברכטולד העידה מאוחר יותר שבעלה לא יכול היה לישון ביום שכתב אותו, "משום שפחד שהסרבים יקבלו אותו", הוא לא רצה שלום, הוא רצה מלחמה. וכאשר וילהלם עצמו קרא את התשובה הסרבית, שקיבלה כמעט את כל הדרישות, הגיב בתדהמה: "אבל זה מבטל כל סיבה למלחמה." אנשיו כבר פעלו לחבל בכל הצעת פשרה.
ב-28 ביולי, בדיוק חודש לאחר הרצח, הכריזה אוסטרו-הונגריה מלחמה על סרביה. רוסיה הורתה על גיוס כללי, גרמניה הכריזה מלחמה על רוסיה ועל צרפת, ופלישתה לבלגיה הנייטרלית הביאה את בריטניה לשדה הקרב. את חוסר הגמישות המוחלט הסביר "תוכנית שליפן" הגרמנית, תוכנית מלחמה אחת בלבד שחייבה פלישה לצרפת דרך בלגיה ברגע שיוכרז כל גיוס, בכל מקום, ולא הותירה שום אפשרות לחצי-צעד. לכך נוספו האינטרסים האישיים הקטנים ביותר: הצאר פחד להיראות חלש בעיני עמו, וילהלם ניסה ברגע האחרון לעצור את הפלישה לצרפת, אך הגנרלים שלו סירבו בתוקף והרמטכ"ל האוסטרי קונרד פון הוצנדורף דחף גם הוא למלחמה.
גבריאל פרינציפ, פרנץ פרדיננד, וכל מה שנותר
גבריאל פרינציפ נעצר מיד לאחר הירי. הוא ניסה לבלוע ציאניד, שלא פעל. ניסה לירות בעצמו אך הנשק נלקח מידיו. הוא הוכה על ידי ההמון שנאסף סביבו ונמסר לידי השלטונות. במשפטו, באוקטובר 1914, הצהיר ללא היסוס: "אינני מרגיש כפושע, כי הסרתי את מי שעשה רע." הוא לא הצטדק, לא ביקש רחמים, ולא הראה סימני חרטה. נאמנות לאידיאל שדחף אותו קדימה עמדה מולו ברגעי המשפט כשם שעמדה מולו ברגעי הירי.
מכיוון שהיה צעיר ב-27 יום מגיל המינימום להוצאה להורג לפי החוק ההבסבורגי, נגזרו עליו 20 שנות מאסר. הוא הועבר למבצר טרזין שבבוהמיה, כבול בשלשלאות ומבודד לחלוטין. לפי הפסיכיאטר ד"ר מרטין פפנהיים שראיין אותו בכלא, הסבל הגדול ביותר שלו לא היה הבידוד הפיזי אלא האיסור על קריאה, זה היה אותו ילד תולעת-ספרים. ב-28 באפריל 1918 מת פרינציפ בגיל 23 משחפת, חודשים ספורים לפני קריסת האימפריה שנלחם נגדה.
האירוניה ההיסטורית כואבת במיוחד: פרנץ פרדיננד עצמו, שרציחתו הציתה את המלחמה, היה מתנגד נחרץ לה. ההיסטוריונית מרגרט מקמילן טוענת שהיה אולי האיש היחיד עם מספיק השפעה כדי לבלום את ההידרדרות לעימות. מותו לא השאיר אחריו יורש עצר, אלא חלל שמילאוהו מי שרצו במלחמה מלכתחילה. גם הקיסר פרנץ יוזף, שיחסיו עם אחיינו היו מורכבים ועכורים מזה שנים, לא הסתיר את ריחוקו מן הארכידוכס ומותו לא הביאו לאבל עמוק.
המלחמה שהצית אותו בוקר בסרייבו תבעה לפי הערכות כ-16.5 מיליון קורבנות. ארבע אימפריות קרסו. מפת העולם שורטטה מחדש. וכל זה החל בנהג שפנה ימינה כשהיה צריך לפנות ישר, ממש מול נער שהיה תולעת-ספרים עם אקדח, שחיכה ליד חנות מעדנים ברחוב של עיר קטנה בבלקן. לב מלכים ושרים וגם מתנקשים ביד ה'.
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!