מלחמת דלי העץ: כשגניבה קטנה הציתה מלחמה עקובת דם
ליל נובמבר קריר, שנת 1325. קבוצת חיילים מטפסת בחשאי על חומות העיר בולוניה שבצפון איטליה. המטרה שלהם לא הייתה אוצר ולא שבויים. הם מחפשים באר ציבורית הסמוכה לאחד משערי העיר, ושם, בלב הלילה, שולפים דלי עץ פשוט ששימש את תושבי בולוניה לשאיבת מים. תוך דקות הם נעלמים בחזרה לעבר מודנה, עירם, בלי לדעת שהמעשה הקטן הזה יביא למלחמה.
כדי להבין איך דלי בודד יכול היה לגרור מלחמה של ממש, צריך לחזור אחורה בזמן. איטליה של המאה ה-14 לא הייתה מדינה אחת, אלא פסיפס של ערים עצמאיות, שכל אחת מהן ניהלה את ענייניה בכוחות עצמה. הפסיפס הזה היה שסוע בין שני מחנות פוליטיים גדולים: הגואלפים, שהיו תומכי סמכות האפיפיור, והגיבלינים, שהיו תומכי הקיסר הרומי. זו לא הייתה מחלוקת תיאורטית בלבד, הזהות הפוליטית הזאת קבעה מי בן ברית ומי אויב, ולעיתים אף עברה בתוך משפחות ושכונות באותה עיר עצמה.
בולוניה נמנתה עם הגואלפים, מודנה עם הגיבלינים, ובין השתיים כבר רתחה יריבות ישנה שנים רבות לפני קרב זאפולינו, הקרב המכריע שהכריע את גורל הסכסוך. עוד ב-1296 כבשה בולוניה, בסיוע פוליטי של האפיפיור בוניפציוס השמיני, את המבצרים בזאנו וסביניאנו, ששייכים היו למודנה. מודנה לא נשארה חייבת: היא השיבה במלחמת התשה, פשיטות לילה, שריפת שדות, ושכירת חיילים גרמנים מיומנים שנאמנותם נתונה הייתה לקיסר בלבד. בקיץ 1325 החריפה בולוניה את המהלכים עוד יותר. היא בזזה חוות, החריבה שדות חקלאיים, ואף ירתה חיצים לעבר חומות מודנה סתם כך, לשם השעשוע גרידא.
קרב זאפולינו: ניצחון מפתיע חרף הנחיתות
ב-15 בנובמבר 1325 נפגשו שני הצבאות למרגלות גבעת זאפולינו, לא הרחק מבולוניה. המספרים דיברו בבירור לטובת בולוניה: כ-30,000 חיילי רגלים ועוד כ-2,500 פרשים, לעומת כ-5,000 חיילי רגלים ופחות מ-3,000 פרשים בצבא מודנה, בפיקודו של פסרינו בונקולסי. פער שנראה, לכאורה, בלתי ניתן לגישור. ובכל זאת הצליח הצבא הקטן יותר לגבור על יריבו הענק, כי הפער האמיתי לא היה במספרים, אלא באיכות.
חלק ניכר מחיילי מודנה היו שכירי חרב ממוצא גרמני, מנוסים, מאומנים, ורגילים לקרב. לעומתם, רבים מהחיילים הבולונזים היו אנשי מיליציה עירונית שגויסו בחיפזון ולא הספיקו להתארגן כראוי. הקרב עצמו נמשך פחות משעתיים בסך הכל. עם רדת הדמדומים תקפו פרשי מודנה נקודת תורפה בשורות בולוניה, ותקיפת האגף המפתיעה הזאת זרעה בלבול ופאניקה בקרב חיילים שכלל לא ציפו למתקפה מהצד. שורות בולוניה קרסו במהירות שהפתיעה כנראה גם את המנצחים עצמם.
התוצאה הייתה טבח של ממש: יותר מאלפיים הרוגים, רובם מצד בולוניה. הנמלטים נסו אל מאחורי חומות עירם, וחיילי מודנה רדפו אחריהם עד לשערי בולוניה. לכבוש את בולוניה עצמה הם לא ניסו, זה נחשב מסוכן מדי גם עבורם, אבל לוותר על ההזדמנות ללעוג ליריביהם המובסים הם בהחלט לא ויתרו. הם ערכו מרוצי סוסים מתחת לחומות העיר, ולבסוף, בדרכם חזרה הביתה, לקחו כשלל דלי נוסף, הפעם מבאר שהייתה סמוכה לאחד משערי בולוניה.
דלי העץ שהונצח לדורות
מבחינה פוליטית, הניצחון המרשים הזה כמעט לא שינה דבר. בינואר 1326, פחות מחודשיים לאחר הקרב, נחתם הסכם שלום בין הערים, אם כי פרטיו המדויקים אינם ידועים במלואם. המצב חזר במידה רבה לקדמותו, והמאבק הרחב יותר בין הגואלפים לגיבלינים המשיך ללא הכרעה באזור, בעוד אלפי החיילים שנפלו בשדה הקרב נותרו רק זיכרון רחוק.
הדלי עצמו לא הוחזר לבולוניה לעולם. תושבי מודנה הציבו אותו לראווה, וכיום, כמעט 700 שנה אחרי הקרב, עותק שלו עדיין תלוי במגדל הפעמונים המפורסם במודנה, הידוע בשם גירלנדינה, בעוד שהדלי המקורי נשמר בבניין העירייה של העיר. במאה ה-17 הנציח את הסיפור המשורר האיטלקי אלסנדרו טאסוני, ביצירה 'הדלי החטוף' פואמה שסיפרה את הקרב בסגנון טרגי-היתולי, שילוב של הומור וטרגדיה, גם הצייר אאוגוסטו מאיאני הנציח את הקרב, בשנת 1911, בציור גדול המתאר את שדה הקרב זרוע ההרוגים ואת הדלי במרכזו.
קשה שלא לתהות מה היה עובר לו בראש לאותו חייל שגנב את הדלי, אילו ידע לאן כל זה יוביל, כשבע מאות שנה לאחר האירוע, תושבי האזור שבו התחולל הקרב עדיין מציינים אותו. יש כנסים היסטוריים, שחזורי קרבות, ואפילו סעודת פיוס משותפת בין נציגי מודנה ובולוניה, מסורת שנמשכת עד היום.
עם זאת, חוקרים מטילים ספק בגרסה הפופולרית: הסיפור כפי שהוא מוכר כיום מבוסס בעיקר על הפואמה ההרואית-קומית 'הדלי החטוף' שכתב אלסנדרו טאסוני כמעט 300 שנה אחרי הקרב, ולא על תיעוד היסטורי אמין. הגורם האמיתי למלחמה היה כנראה כיבוש מבצר מונטוויליו הבולוני בידי מודנה בספטמבר 1325, על רקע היריבות המתמשכת בין הגואלפים לגיבלינים.
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!