גייזר פליי: פלא הטבע הצבעוני שנולד מטעות בנוואדה
דמיינו חוואי במדבר נידח בצפון-מערב נוואדה שבארצות הברית, מנסה למצוא מים לשדותיו הצחיחים. השנה 1916. הוא חופר, מקווה למצוא מעיין רגיל של מים' אבל מה שמצא היה שונה לגמרי: מים כמעט רותחים, בוקעים מעמקי האדמה. חם מדי בשביל להשקות שדה, חם מדי בשביל כל שימוש חקלאי שהוא. הבאר ננטשה כלעומת שבאה.
רק שהמים לא הפסיקו לזרום. עד עצם היום הזה. בכך תוך עשרות שנים בלבד הפכה באר שנחפרה בטעות לאחד מפלאי הטבע המדהימים בעולם: עם השנים, מינרלים שנשאו המים, בעיקר סיד, אותו חומר שממנו בנויות גם אבן הגיר וקונכיות הים, החלו לשקוע ולהצטבר סביב פי הבאר. תוך שנים ספורות בלבד נוצר גוש מוצק בגובה של כ-3-4 מטרים. כך, מבלי שאיש התכוון לכך, החל להיווצר המבנה שיזכה מאוחר יותר לשם ״גייזר הזבובים״.
המקורות ההיסטוריים שמתעדים את סיפור הגייזר לא לגמרי מסכימים ביניהם על מה שקרה בהמשך. חלקם מספרים שב-1964 קדחה חברת אנרגיה באר נוספת לא הרחק משם, בתקווה למצוא מים חמים מספיק לצרכים תעשייתיים. המים שנמצאו היו קרים מדי בשביל המטרה הזאת, והניסיון לסתום את הבאר מחדש נכשל לגמרי. הלחץ שנוצר בעקבות הכישלון גרם לגייזר המקורי מ-1916 להתייבש, ובמקומו קם הגייזר הפעיל שאנחנו מכירים היום.
מאיפה מגיעים הצבעים המרהיבים
מה בעצם קורה שם מתחת לפני השטח? עמוק באדמה יש שכבת סלע חמה, ובאזור הזה נוטה האדמה להיסדק ולהישבר. המים החמים שמצטברים שם עולים ללא הפסקה, סוחבים איתם גזים ומינרלים, ופורצים דרך פי הגייזר בטמפרטורה שעוברת 93 מעלות, חם מספיק כדי לגרום כוויה אמיתית למי שיתקרב יותר מדי.
הצבעים שמאפיינים את הגייזר, אדום, ירוק ולבן, הם לא צבע מלאכותי. אלו אצות שיודעות לשרוד דווקא בתנאים קיצוניים כאלה, במקום שרוב היצורים החיים לא היו שורדים בו בכלל. האצות מתפשטות על משטחי הסיד שנוצרו מהמים, ויוצרות את הפסיפס הססגוני שמושך אליו מבקרים ממרחקים.
פרט מעניין נוסף: בבדיקה של הרכב הגייזר נמצא בו ריכוז גבוה מהרגיל של מינרל בשם סיליקה, אותו חומר שמצוי גם בזכוכית ובחול. השילוב בין הסיליקה לחום גרם לגבישים להיווצר במהירות חריגה, תהליך שבדרך כלל אורך שנים רבות, ואילו כאן הוא קרה תוך פחות מכמה עשרות שנים בלבד.
מאדמה חקלאית לאתר תיירות
מי בכלל הבעלים של הפלא הזה? הגייזר יושב על שטח פרטי בשם חוות פליי, בערך 15 אלף דונם של אדמת מדבר,, שטח שגודלו מזכיר עיר קטנה. עד לפני כעשור השטח היה סגור לציבור לגמרי, ובמשך כעשרים שנה איש לא הצליח להתקרב אליו.
בשנת 2016 קרה שינוי: הארגון שעומד מאחורי פסטיבל "ברנינג מן" הידוע, שמתקיים מדי שנה במדבר נוואדה, רכש את כל השטח, כולל הגייזר, במחיר של 6.5 מיליון דולר, סכום שגויס כולו מתרומות. שנתיים לאחר מכן, במאי 2018, נפתחה לראשונה מזה שני עשורים גישה מוגבלת לציבור. מי שרוצה לראות את הגייזר מקרוב צריך להירשם מראש לסיור מודרך בן כמה שעות, שמאורגן על ידי עמותה מקומית ששומרת על האזור. הסיורים מתקיימים אחת לשבוע, בין החודשים אפריל לאוקטובר.
גובה הגייזר כיום מגיע לכמטר וחצי, והתל שעליו הוא ניצב מתנשא לכ-9 מטרים. הוא ממשיך לגדול שכבה על שכבה בכל שנה שחולפת, ומי יודע איך הוא ייראה בעוד עשור. גם המדריכים שמובילים את הסיורים באתר מדווחים על שינויים תכופים במראה שלו. כך, גבעה שהחלה מטעות של חופרי באר, הפכה היום ליעד שמושך אליו מטיילים מכל רחבי העולם, ותזכורת נעימה לכך שגם מה שנראה בהתחלה כמו תקלה, יכול בסוף להתגלות כפלא שהבורא סידר בשבילנו.
תגובות
היו הראשונים להגיב!