הסלע הקרחוני העתיק שהציל את עצמו מפיצוץ בסופרמרקט
ספטמבר 2014. באתר בנייה בעיירה הקטנה האבנימה שבאסטוניה, פועלים חופרים את יסודות מבנה מסחרי חדש בשם קניון וימסי. בשלב מסוים נתקלים המחפרים במכשול שאיש לא צפה: גוש סלע ענק וקשה במיוחד, קבור עמוק באדמה. איש מבעלי הפרויקט לא ידע על קיומו קודם לכן, הסלע פשוט היה שם, שנים רבות לפני שמישהו בכלל חשב להקים במקום מרכז קניות.
התגובה הראשונה של הקבלנים הייתה פשוטה: לפוצץ את המכשול ולהמשיך בעבודה כמתוכנן. אלא שתושבי האזור לא הסכימו לוותר על הסלע בלי קרב. לפי הדיווחים, הם טענו בתוקף שזו שערורייה של ממש להשמיד סלע יקר ערך כזה. ההתנגדות הציבורית עצרה את הבנייה ופתחה דיון שהתברר כמורכב הרבה יותר משנראה במבט ראשון – האם אפשר בכלל להקריב פיסת טבע עתיקה למען כמה מדפי מכולת נוספים?
בדיקה גיאולוגית שנערכה בעקבות הלחץ הציבורי גילתה שזה סלע קרחוני נודד אמיתי. ממצא שהעניק לו, על פי החוק האסטוני, מעמד של אתר טבע מוגן. ברגע שהתברר הדבר, כבר לא ניתן היה לפוצץ אותו. הפתרון שנמצא היה מקורי: לבנות את מרכז הקניות סביב הסלע, במקום על מקומו. כך נולד מצב בלתי שגרתי, גוש אבן בהיקף של 22 מטר וגובה של כ-6 מטר, הניצב כיום בתוך אולם הקניון, בין הקופות למדפי המכולת.
כשהקניון נפתח לראשונה, הסלע בלט כמו כתם זר אך עם הזמן התרגל הציבור אליו, ובקניון עצמו אף מצאו לו שימוש חדש, כמשטח תצוגה ליצירות אמנות מקומיות. מי היה מאמין שגוש אבן שכמעט נמחק מהמפה יהפוך יום אחד לפינת תרבות בתוך מרכז מסחרי?
מסע הקרח: איך סלעים נודדים
בשפה הגיאולוגית קוראים לתופעה הזו "סלע נודד" שם שמקורו במילה הלטינית "errare", שפירושה לנדוד. זה סלע המצוי במקום שבו סוג הסלע שונה לחלוטין מהסלע הטבעי שמסביבו. במילים פשוטות: מישהו, או ליתר דיוק משהו, הביא אותו לשם ממרחק, לעיתים ממרחק של מאות קילומטרים. באזורים הצפוניים של אירופה, כולל אסטוניה, ה"משהו" הזה היה קרח.
איך זה עובד בפועל? לפי המדע, לפני שנים רבות, במקומות מסויימים זחלו גושי קרח ענקיים על פני היבשה, הקרח שחק את הסלע שמתחתיו ולכד בתוכו שברי אבן כבדים, תהליך שהגיאולוגים מכנים "קטיפה" ו"שחיקה". ככל שהקרח המשיך לזרום, הוא סחב את השברים הללו איתו, לפעמים למרחקים עצומים. כשהקרח נמס ונסוג, הוא שחרר את מטענו ופשוט השאיר אחריו סלעים במקומות שאין להם שום קשר גיאולוגי לסביבה החדשה.
וזה בדיוק מה שהופך את הסלעים הללו לכלי מחקר יקר ערך עבור גיאולוגים: סלע שניתן לזהות את מקורו המדויק מאפשר לשחזר את כיוון תנועתו של הקרח לאורך זמן. חוקרים בתחום הגיאולוגיה עסקו שנים רבות בניסיון לפענח את מסלולי הנדידה של הסלעים הללו באירופה, תוך השוואת הרכבם המינרלי למקורות אפשריים במרחק. ההבנה שקרחונים יבשתיים ולא קרחי ים צפים, כפי שסברו בעבר חלק מהחוקרים הם שאחראים לתופעה, התקבלה בהדרגה במהלך התפתחות המחקר הגיאולוגי המודרני.
לא כל סלע כזה שרד את המסע. סלעי אבן חול רכה, למשל, נוטים להתפורר במהלך נסיעה ארוכה כל כך, ולכן רוב הסלעים הנודדים ששרדו עד היום עשויים מחומרים קשים במיוחד גרניט, בזלת, או סוגי סלע געשי שהתקשו עוד יותר לאורך זמן.
אסטוניה: בירת הסלעים הקרחוניים
מסתבר שהסלע שבקניון וימסי הוא רק דוגמה אחת מיני רבות. איך ייתכן שמדינה כה קטנה מחביאה בתוכה כזה ריכוז של ענקי אבן? אסטוניה, ששטחה קטן יחסית, מחזיקה בריכוז יוצא דופן של סלעים קרחוניים ענקיים, 62 סלעים שהיקפם עולה על 30 מטר. זאת אומרת שרוב הסלעים הגדולים מהסוג הזה בכל צפון אירופה נמצאים דווקא שם. הסלע המוביל בקטגוריה נקרא 'אהלקיבי', והוא ממוקם ליד העיירה לטיפאה: גובהו מגיע ל-7 מטרים, היקפו ל-48.2 מטרים, ומשקלו מוערך בכ-2,500 טון.
התופעה הזו לא ייחודית לאסטוניה בלבד, סלעים קרחוניים ענקיים מתגלים בפינות שונות של העולם. בקנדה, ליד העיר אוקוטוקס שבמחוז אלברטה, ניצב סלע בשם Big Rock השוקל כ-16,500 טון. גם בפינלנד ידועים סלעים קרחוניים ענקיים דומים, פרי אותה תופעה גיאולוגית. גם בארצות הברית יש דוגמה נוספת שמוכרת: פלימות' רוק שבמסצ'וסטס, האתר שבו ירדו לחוף עולי המייפלאואר, האונייה שהביאה את המתיישבים האנגלים הראשונים לאמריקה, הוא עצמו סלע קרחוני נודד.
מה שהופך את הסיפור מוימסי למיוחד הוא לא הגודל, יש סלעים גדולים בהרבה במקומות אחרים, אלא דווקא המיקום. רוב הסלעים הקרחוניים נמצאים בטבע הפתוח: בשדות, ביערות, הרחק מעין אדם. הסלע שבאסטוניה, לעומת זאת, יושב בתוך מבנה מסחרי פעיל ממש בין עגלות קניות למבצעים על מוצרי מזון. מחקרים שעסקו בסלעים הקרחוניים באסטוניה מציינים היבט נוסף: הם סמל תרבותי משמעותי עבור התושבים המקומיים, לא רק תופעת טבע גרידא.
תגובות (1)
הרבה תופעות לא מובנות אפשר להסביר ע"י המבול, זו הייתה תופעה על טבעית שמן הסתם עיוותה נתונים גיאולוגיים לנצח.