170 דציבלים לפרצוף: האמת הכואבת של רימון ההלם
בו' בתמוז תשל"ו (4 ביולי 1976), בשדה התעופה באנטבה שבאוגנדה, נשמע לפתע רעש מחריש אוזניים והבזק מסנוור עיוור את החוטפים שהחזיקו בני ערובה ישראלים. זה היה אחד השימושים המוקדמים ברימון הלם, נשק חדשני שפותח במיוחד למצבים שבהם יש צורך לבלבל ולהמם את האויב מבלי לפגוע בחפים מפשע. חמישים שנה מאוחר יותר, בשבט תשפ"ו (פברואר 2026), אותו נשק הושלך על מתקהלים לא מעורבים במהלך מהומות בבני ברק לאחר תקיפת חיילות על ידי קיצוניים .
הסיפור של רימון ההלם מתחיל בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, כאשר כוח המשימה המיוחד הבריטי SAS חיפש פתרון לאתגר מורכב: כיצד לחלץ בני ערובה מבלי לסכן אותם? בעקבות הטבח באולימפיאדת מינכן ב-1972, התברר שיש צורך דחוף בכלי שיאפשר לכוחות מיוחדים להיכנס למרחב סגור, לבלבל את המחבלים למשך מספר שניות קריטיות ולהשתלט על המצב, הכול מבלי להפוך את החלל לזירת קרב קטלנית.
מהנדסים במתקן פורטון דאון בבריטניה פיתחו את אב הטיפוס של רימון ההלם המודרני, מכשיר פירוטכני שיצר הבזק מסנוור של מעל 7 מיליון קנדלה (יחידת מדידה לעוצמת אור) וזעזוע של מעל 170 דציבל, עוצמת קול שהיא כמעט כמו להיות במרחק של מטר מטורבינת מטוס. העיצוב הדגיש בלימה מרבית כדי למנוע רסיסים, ובדיקות אימתו שהוא מצליח ליצור היסוס ושיבוש חושי למשך 5-10 שניות, זמן מספיק לכוחות מיוחדים להיכנס ולהשתלט.
עד סוף שנות השבעים, רימון ההלם היה מוכן לשימוש מבצעי. ה-SAS הציג אותו בצורה דרמטית במצור השגרירות האיראנית בלונדון ב-5 במאי 1980, כאשר כוחות קומנדו השתמשו ברימוני הלם כדי להמם מחבלים ולחלץ בני ערובה. התמונות של הפעולה שודרו בטלוויזיה בכל העולם, והפכו את רימון ההלם לסמל של מבצעים מיוחדים מתוחכמים.
המדע מאחורי העיוורון והחירשות הזמניים
כדי להבין את העוצמה של רימון ההלם, צריך להבין מה קורה לגוף האנושי כשהוא נחשף אליו. רימון הלם הוא בעצם מכשיר פיצוץ מבוקר שתוכנן ליצור עומס יתר חושי זמני. כשהוא מתפוצץ, הוא פולט שלושה גורמים בו־זמנית: הבזק אור בעוצמה עצומה, רעש מחריש אוזניים וגל לחץ.
ההבזק האורי הוא כה עז, לעתים קרובות מעל מליון קנדלה למשך אלפית עד שתי אלפיות השנייה, שהוא מרווה את כל הפוטורצפטורים (תאי הקליטה לאור) ברשתית העין. התוצאה היא עיוורון הבזק זמני, המאופיין בנקודות כהות בשדה הראייה ובתמונות שלאחר מכן, שפוגעות בחדות הראייה למשך 5 עד 30 שניות בחשיפה ישירה. זה קורה כי האישון בעין, שבדרך כלל מתכוון את עצמו בהתאם לתנאי התאורה, לא מספיק להגיב לפני שכמות האור העצומה מציפה את הרשתית.
הרכיב השמיעתי אינו פחות משמעותי. רימון הלם מייצר רמת לחץ קול שיא של 170-180 דציבל במרחק של מטר עד חמישה מטרים. כדי להבין את המשמעות: שיחה רגילה בין אנשים היא בערך 60 דציבל, סביבת עבודה שדורשת הגנת שמיעה היא 85 דציבל ומעלה, וסף הכאב האנושי הוא 130 דציבל. רעש בעוצמה זו גורם למה שמכונה "שינוי סף זמני" (TTS) ברגישות השמיעה, לעתים קרובות מלווה בטינטון ובלבול שנמשך עד מספר דקות. הרעש הדחפי לוחץ מכנית על תאי השיער הקוכליאריים באוזן הפנימית, ועלול להוביל לנזק קבוע בחשיפות חוזרות.
אבל זה לא הכול. בתוך האוזן הפנימית יש מבנה הנקרא מבוך, שמכיל נוזל האחראי על תחושת האיזון שלנו. גלי הקול העוצמתיים מרימון ההלם מזיזים ומנערים את הנוזל הזה, מה שגורם לסחרחורת, לאובדן שיווי משקל ולחוסר תיאום מוטורי. המטח החושי הפתאומי גם מעורר רפלקס בהלה, מפעיל את האמיגדלה (חלק מהמוח האחראי על תגובות רגשיות) ואת מערכת העצבים הסימפתטית, מה שמעלה את קצב הלב, לחץ הדם ושחרור הורמון הלחץ קורטיזול.
העיצוב הטכני של רימון ההלם משקף את המטרה הזו. רימון ההלם M84 האמריקאי, למשל, כולל גוף פלדה משושה יצוק בגובה של כ־13 סנטימטר וקוטר של כ־4.4 סנטימטר, עם 12 חורי אוורור לאורך דפנותיו. חורים אלה מכוונים את פליטת האור והקול תוך בלימת התגובה הפנימית ומניעת רסיסים. מערכת ההדק כוללת מכה קפיצית המשתחררת עם הסרת סיכת הבטיחות והתנתקות הידית, מציתה פתיל ואחריו אלמנט עיכוב של 1 עד 2.3 שניות, ומטען שפורץ את הבלימה כדי לחשוף את המטען הפירוטכני הראשי לאוויר. מילוי הפירוטכני, כ־100 גרם, מורכב מהרכב דפלגרטיבי (חומר שבוער במהירות) מיוחד שבוער במהירות כדי לייצר את ההבזק וגל הלחץ.
כשנשק מיוחד הופך לכלי שגרתי
השימוש ברימוני הלם התפשט במהירות מכוחות מיוחדים לאכיפת חוק שגרתית. בארצות הברית, צוותי SWAT (יחידות משטרתיות מיוחדות לתגובה מהירה) שילבו אותם בסוף שנות השבעים ובשנות השמונים לביצוע צווי חיפוש בסיכון גבוה ולטיפול במצבי מתרס. משטרת לוס אנג'לס הייתה בין הראשונות לאמץ את הטכנולוגיה, והשימוש התרחב במהלך שנות התשעים והאלפיים.
בישראל, השימוש ברימוני הלם מותר למשטרה במסגרת פרוטוקולים המדגישים כוח סביר. הנוהל המשטרתי קובע כללי הפעלה מפורטים: השימוש ברימון הלם נועד לטיפול בהפרות סדר חמורות לצורך פיזור מפרי הסדר, אסור להטיל את הרימון בעלייה (מחשש להחזרתו לכיוון השוטרים), ואסור להטיל רימון הלם לתוך מבנה סגור. הנוהל גם מדגיש שיש להימנע ככל הניתן משימוש באמצעי כלפי אוכלוסיות מיוחדות כגון ילדים, נשים הרות וקשישים, ושצריך לקחת בחשבון את מיקום ההפגנה, סביבת בית חולים, בית ספר או מקומות קדושים.
המחלוקת סביב השימוש ברימוני הלם מתחדדת בשנים האחרונות, עם הגברת השימוש בהם נגד מפגינים אזרחיים. התומכים, בעיקר מהממסד הביטחוני, טוענים שזהו "כוח לא קטלני" שמאפשר לשמור על הסדר הציבורי מבלי להרוג או לפצוע באופן קבוע. המתנגדים, בעיקר ארגוני זכויות אדם, טוענים שהנשק הפך לכלי שגרתי לדיכוי הפגנות לגיטימיות. באפריל 2023 פנתה האגודה לזכויות האזרח למפכ"ל המשטרה בדרישה להפסיק את השימוש ברימוני הלם כאמצעי לפיזור הפגנות, "בעקבות פציעתם הקשה של מפגינים משימוש באמצעי זה".
הוויכוח הוחרף במהלך המחאה נגד הרפורמה המשפטית, כאשר תועדו מקרים של שימוש באמצעי הלחץ נגד מפגינים שלא היו אלימים. בשנת 2024 הוגשו כתבי אישום נגד חמישה שוטרים בגין השלכת רימוני הלם לעבר מפגינים "בניגוד לנוהל המשטרתי", כאשר "יכלו לבחור באמצעי אחר שיסכן פחות את המפגינים, בהם ילדים וקשישים".
למרות שרימוני הלם נחשבים לנשק תחת החוק הישראלי, כמעט אף שוטר לא הועמד לדין בגין שימוש לא מוצדק, מצב שמעצים את הביקורת על היעדר פיקוח אמיתי. גם במקרים שבהם אירועים נחקרים, תיקי החקירה נסגרים לרוב מבלי שהאחראים לפגיעה והממונים עליהם יידרשו לתת את הדין.
תגובות (1)