הטיל המתפצל: הנשק האיראני שמאיים על ישראל
בלילה שבין ה-13 ל-14 באפריל 2024, תושבי ישראל התעוררו לקול אזעקות חסרות תקדים. יותר מ-300 כלי תקיפה איראניים, טילים בליסטיים, מל"טים (כטב"מים) וטילי שיוט, שוגרו לעבר המדינה במתקפה שכונתה "ליל הכטב"מים". המטרות היו ברורות: בסיסי חיל האוויר נבטים, רמון ותל נוף, ומטה המוסד בעמק גלילות. מתקפה בעוצמה שגימדה את התקיפות הרוסיות על אוקראינה.
המתקפה הזו חשפה מציאות חדשה ומדאיגה: איראן החזיקה במלאי הטילים הגדול והמגוון ביותר במזרח התיכון, ובראש הארסנל שלה נמצאת טכנולוגיה שפותחה במלחמה הקרה, MIRV, טיל מרובה ראשי נפץ, כלי נשק שמאפשר לטיל בודד לשאת מספר ראשי נפץ, כל אחד מכוון למטרה שונה באופן עצמאי. במילים פשוטות: טיל אחד הופך לעשרות פגיעות מדויקות.
הטכנולוגיה הזו נולדה בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת בארצות הברית. בשלב הראשון פיתחו מערכות פשוטות יותר, MRV, שיכלו לשאת מספר ראשי נפץ אך כולם נפלו באותו אזור, במרחק של כקילומטר-שניים זה מזה. הפריצה האמיתית היא מערכת הבקרה שלאחר השיגור, שכונתה "אוטובוס המטען". המערכת הזו אפשרה לשחרר ראשי נפץ באופן עצמאי למטרות המרוחקות זו מזו במאות קילומטרים.
טונג ג'או, חוקר סיני המתמחה בטכנולוגיות טילים בליסטיים, מסביר את ההבדל המהותי: ב-MRV ראשי הנפץ משוחררים במהירות וכיוון דומים ונוחתים באותו אזור. ב-MIRV, לעומת זאת, הרכב שלאחר השיגור יכול לבצע התאמות למיקום ולמהירות של כל ראש נפץ, ולכוון כל אחד למטרה שונה לחלוטין, כמו הבדל בין פיזור זרעים באקראי לשתילה מדויקת של כל זרע במקום שנבחר בקפידה.
מחקר מתמשך לאורך העשורים שיפר את דיוק ראשי הנפץ ואת כוח הפיצוץ שלהם, מה שאפשר ראשי נפץ קטנים יותר, ולכן יותר מהם, על כל טיל. כיום, חמש מדינות מפעילות טילי MIRV מתפצלים: ארצות הברית, רוסיה, סין, צרפת ובריטניה. הודו ופקיסטן ממשיכות להתנסות בטכנולוגיה זו. טילים בליסטיים מודרניים יכולים לשאת עד 16 ראשי נפץ גרעיניים או קונבנציונליים שיכולים לפגוע במדויק במטרות המרוחקות זו מזו במאות קילומטרים.
למה מערכות ההגנה נכשלות מול הטיל המתפצל
אנקיט פנדה, מומחה לאסטרטגיה גרעינית, מנסח את העניין העיקרי של טיל מתפצל בצורה ברורה: "בשוויון תנאים, הרבה יותר חסכוני למדינה להציב ראשי נפץ מרובים על טיל בליסטי יחיד מאשר לבנות טילים מרובים עם ראשי נפץ בודדים". המתקיף זקוק לפחות אתרי שיגור וטילים, פחות עלויות, פחות תחזוקה, פחות צורך בהגנה על אתרים, כדי להשמיד יותר יעדים. בנוסף, ניתן להקצות ראשי נפץ גיבוי לכל יעד בעל ערך גבוה, מה שמגביר את הסבירות להצלחה.
אבל היתרון האמיתי של טיל מתפצל טמון במקסום הנזק. כשמשווים הרס מבוסס שטח, מספר פצצות קטנות יכולות לכסות שטח גדול יותר מפצצה אחת גדולה באותו משקל כולל. הסיבה לכך: פיצוץ הוא מבנה תלת-ממדי, ולכן הרבה מהאנרגיה מועברת כלפי מעלה וכלפי מטה ולא רק כלפי חוץ.
מנקודת המבט של המגן, טיל מרובה ראשי נפץ יוצר סיוט אמיתי. ככל שהמגן לוקח יותר זמן להגיב, כך יש לו יותר יעדים לעקוב אחריהם ולהשמיד. חלק מראשי הנפץ עשויים להיות דמה, פיתויים, מה שחוסך כסף לתוקף ומבזבז את מערכות ההגנה האווירית של הנתקף. ההגנה הופכת להרבה יותר קשה, וזה עוד לפני שמביאים בחשבון שהאויב צריך כנראה להוציא פי שניים יותר טילים כדי לנסות ליירט טיל מתפצל.
ג'יימי שופנר, עובד במחלקת ותיקי צבא ארצות הברית, מדגיש את המורכבות: "ראשי הנפץ יכולים להתפזר על יעדים בודדים על פני מאות קילומטרים רבועים, או להיות מתוזמנים להגיע כולם ליעד בודד בו-זמנית. הם יורדים במהירות של מאך 20 בתוך מגן של פלזמה מיוננת שהופכת מעקב רדאר מדויק לבלתי אפשרי".
כיפת ברזל היא מערכת קצרת טווח נגד רקטות, ארטילריה ופצצות מרגמה. היא לא תוכננה להתמודד עם טילים בליסטיים או התרמילים שלהם הנעים במהירויות היפרסוניות קיצוניות. המשימה הזו נופלת על רכיבים אחרים של מערכת ההגנה האווירית של ישראל. בפרט, חץ 3, שהיא מערכת אנטי-בליסטית אקסו-אטמוספירית שיכולה לתקוף את הטיל עוד לפני הפרדת ראשי הנפץ.
וכאן טמונה נקודת התורפה הקריטית: ברגע שטיל מתפצל משחרר את ראשי הנפץ המרובים שלו, המשימה הופכת למורכבת פי כמה. במקום יעד אחד, המערכת צריכה להתמודד עם עשרות יעדים בו-זמנית, כל אחד נע במהירות היפרסונית. זו הסיבה שמערכות נגד-בליסטיות מודרניות עברו לטכנולוגיית hit-to-kill, ראשי נפץ קינטיים שפוגעים ישירות במטרה במקום להסתמך על פיצוץ קרוב.
הארסנל האיראני והתגובה הישראלית
איראן הצליחה לרכוש את מאגר הטילים הגדול והמגוון ביותר במזרח התיכון. זאת למרות מאמצי ארצות הברית ומדינות אחרות לעכב רכש איראני של חומרים, ציוד וטכנולוגיה הקשורים לטילים בליסטיים. בתחילה, המדינה הסתמכה על טילים, רכיבים וטכנולוגיה שנרכשו בעיקר מצפון קוריאה וסין, אך יותר ויותר היא מתקדמת באמצעות מאמצים מקומיים. איראן החזיקה במאות טילים בליסטיים קצרי וארוכי טווח בינוני עם דלק נוזלי ומוצק, שמתחזקים כעת על ידי טילי שיוט תקיפה יבשתיים.
במתקפה באפריל 2024 השתמשה איראן בחלק מהדגמים המתקדמים ביותר שבארסנל שלה: גאדר, עימאד וחייבר שקאן. הגאדר הוא גרסה מתקדמת של השאהאב 3 בעל טווח של כאלפיים קילומטר, אך הדיוק שלו נמוך, כמחצית מהטילים מתפזרים במעגל של שלושה קילומטרים סביב המטרה, והמחצית השנייה במעגל של שישה קילומטרים. העימאד הוא גרסת הדיוק של הגאדר, עם החטאה של לא יותר מכמה עשרות מטרים. החייבר שקאן הוא פיתוח איראני עצמי בעל טווח של כאלף וארבע מאות וחמישים קילומטר, מנוהג כל הדרך אל המטרה עם החטאה של כמה עשרות מטרים בלבד.
במתקפה באוקטובר 2024, איראן שיגרה מאה ושמונים עד מאתיים ואחד טילים בליסטיים, כולם מהדגמים המתקדמים ביותר שברשותה. כ-85% מהטילים יורטו במסגרת מבצע הגנה משולב של צה"ל וצבאות ארצות הברית, ירדן, בריטניה וצרפת. ובכל זאת, 36 טילים פגעו בשטח ישראל.
ניתוח מעמיק של "המוח" של טיל בודד ששרד את הפגיעה בקרקע חשף תמונה מורכבת. הבדיקה של מערכת ההנחיה והבקרה של הטיל האיראני חושפת פער טכנולוגי משמעותי. המעגלים המודפסים שנמצאו בטיל הם מהסוג הבסיסי המשמש גם במוצרי צריכה ביתיים כמו מכונות כביסה.
הממצאים מצביעים על כך שתהליך הייצור האיראני מוגבל בהיקפו ובאיכותו. השימוש בהלחמה ידנית ובמעגלים בסיסיים מעיד על מגבלות תעשייתיות: איראן אינה מסוגלת לייצר או לרכוש רכיבים אלקטרוניים מתקדמים בכמויות גדולות. הסנקציות הבינלאומיות מונעות גישה לטכנולוגיות ייצור מתקדמות, ותהליכי ייצור ידניים מגבילים את היכולת לייצר טילים בליסטיים בכמויות גדולות.
למרות המגבלות הטכנולוגיות, האיום האיראני נותר משמעותי. היכולת לירות מאות טילים במתקפה אחת יוצרת אתגר הגנתי גם אם הדיוק אינו מושלם. אסטרטגיית "הצפה" של מערכות ההגנה יכולה להיות יעילה גם עם נשק פחות מדויק. היתרון של איראן טמון בכמות, בסיס ניצב ובסוגי טילים מגוונים, המדינה החזיקה במלאי הטילים הגדול ביותר באזור, המשלב טילים בליסטיים בינוניים, ראשי נפץ מתמרנים ופיתויים כדי להלחיץ את ההגנות.
ב-26 באוקטובר 2024, כעשרים וחמישה ימים לאחר המתקפה האיראנית, תקפה ישראל באיראן במסגרת "מבצע ימי תשובה". בין היעדים נכללו מתחמים צבאיים, מערכות הגנה אוויריות, מתקני פיתוח וייצור כטב"מים, ובסיסי שיגור של טילים בליסטיים. הפגיעה הישראלית במערך ייצור הטילים של איראן הובילה להאטה משמעותית בקצב ייצור הטילים האיראני, ולהקשות עליה לשגר מטחים גדולים נוספים אל עבר ישראל.
המציאות החדשה הזו מעמידה את ישראל כעת בזמן מבצע שאגת הארי בפני אתגרים חסרי תקדים. מערכות ההגנה הישראליות מתמודדות עם מספר מיירטים מוגבל, צורך להחליט בזמן אמת בין יירוט מוקדם או מאוחר, קושי לחזות ולעקוב אחר מסלולים משתנים בשלב הסופי, צורך להתמודד עם מספר טילים בו-זמנית, ועלות גבוהה של כל יירוט. ישראל מפתחת את מערכת חץ-4 שמטרתה להתמודד טוב יותר עם ראשי נפץ מתמרנים באטמוספירה העליונה, אך הטכנולוגיה עדיין בשלבי ניסוי ולא פרוסה באופן מלא.
תגובות (1)