טור אלווה: המגדל המודפס בתלת מימד הגבוה בעולם
מולנס. שם שכמעט אף ישראלי לא נתקל בו קודם, וזה הגיוני. הוא כפר זעיר בהרי האלפים בשוויץ, הפרוש על מעבר ההר יוליר העתיק, שדרכו פעם חלפו סוחרים ושיירות פרדות בדרכם דרך ההרים. במהלך המאה ה-19 פרח המקום הודות לקונדיטורים ובעלי מקצוע שיצאו ממנו והתפרסמו הרחק מגבולותיו, אך מאז החל תהליך דעיכה מתמשך. כיום נותרו בכפר פחות מ-15 תושבים קבועים. איך בכלל אפשר להשיב חיים למקום שכזה?
התשובה שהתקבלה הייתה בלתי שגרתית לחלוטין. במרכז הכפר ניצב היום מבנה שכמעט נראה מנותק מסביבתו: "טור אלווה", ובתרגום חופשי, "המגדל הלבן". גובהו מגיע ל-30 מטר, כמעט כמו בניין בן עשר קומות. חנוכתו הרשמית נערכה ב-20 במאי 2025, בטקס דרמטי שבמהלכו הרים מסוק את יריעת ההגנה שכיסתה אותו לאורך שלבי הבנייה האחרונים. הרגע הזה היה החשיפה הציבורית הראשונה של המבנה במלוא הדרו.
מאחורי המיזם עומדת הקרן התרבותית "אוריגן", בשיתוף פעולה עם המכון הטכנולוגי הפדרלי בציריך, ונחשב לאחד ממכוני המחקר החשובים באירופה בתחומי המדע וההנדסה. למיזם היו שתי מטרות מרכזיות: יצירת חלל אירועים ייחודי שיהפוך למוקד תרבותי מקומי, ולצד זה, הזרמת עוצמה כלכלית חדשה לכפר ששקע כמעט לתוך שכחה.
מהפכת ההדפסה התלת-ממדית בבניית מגדלים
כדי לרדת לעומק הייחודיות של טור אלווה, יש קודם להבין את עקרון ההדפסה התלת-ממדית בענף הבנייה. בשיטה הוותיקה, שנוהגת כבר עשרות שנים, מוזגים בטון לתוך תבנית ומחכים שיתייצב. במקרה של טור אלווה התהליך שונה בתכלית: רובוט מזריק את חומר הבנייה שכבה אחר שכבה, לפי מודל דיגיטלי שהוכן מראש במחשב, וכל שכבה נבנית ישירות מעל קודמתה, בלי כל תבנית. אמנם השיטה הזאת כבר יושמה במבנים אחרים סביב העולם, אך אף אחד מהם לא הגיע לגובה שהושג במולנס.
חומר הגלם ששימש בטור אלווה היה בטון רך במיוחד. רובוט הזריק אותו דרך זרבובית, בשכבות ברוחב 25 מ"מ ובעובי זעיר של כ-7 מ"מ בלבד, פחות מעובי עיפרון. במצטבר נבנו למעלה מ-2,500 שכבות מהסוג הזה, במהלך כ-900 שעות עבודה, וכך נוצרו 32 העמודים המפוצלים שנושאים את כל המבנה.
וכאן טמון עיקר החדשנות: לפני הפרויקט הזה שימשה הדפסת בטון תלת-ממדית בעיקר לאלמנטים דקורטיביים או לקירות שאינם נדרשים לשאת עומס ממשי. במולנס המצב התהפך, שני רובוטים פעלו יחד בסנכרון מלא: אחד הזריק את הבטון, בעוד השני שיבץ מוטות פלדה בין השכבות ממש תוך כדי תהליך ההדפסה. כך נולדו לראשונה עמודי בטון מודפסים המסוגלים לשאת עומס מבני אמיתי, לא רק לקשט, הישג שאילץ את הצוות ההנדסי להריץ סדרה שלמה של ניסויים ובדיקות ייעודיות, שכן תקני הבנייה הקיימים לא צפו מקרה כזה כלל. איך בכלל אפשר לוודא עמידה בתקן, כשאין תקן שמתייחס למצב הזה?
מגדל זמני: פירוק והרכבה מחדש
עובדה מפתיעה: טור אלווה מלכתחילה לא תוכנן להישאר במולנס לצמיתות. לפי התוכנית, המגדל ישהה במקום כחמש שנים בלבד, ולאחר מכן יפורק ויוקם מחדש במיקום אחר שטרם הוחלט עליו. איך בכלל מפרקים מגדל בטון בגובה 30 מטר? התשובה טמונה בתכנון מראש: הרכיבים נבנו כך שניתן לפרקם ולהרכיבם מחדש, בניגוד גמור לשיטות בנייה מקובלות, שבהן היציקה הרטובה או השימוש בחומרי הדבקה הופכים כל פירוק עתידי כמעט לבלתי אפשרי.
מאחורי ההישג הזה עמד צוות בעל התמחויות שונות. האדריכלים בנימין דילנבורגר ומייקל הנסמאייר הם שעיצבו את צורת העמודים הייחודית, בזמן שפרופ' וולטר קאופמן ופרופ' רוברט פלאט מהמכון הטכנולוגי הפדרלי בציריך אחראים, בהתאמה, על ההנדסה המבנית ועל פיתוח חומרי הגלם. הנסמאייר תיאר את החוויה מהמגדל כך: "המגדל מרגיש בו-זמנית מוצק ושקוף. הוא מספק מחסה, אך לעולם אינו נסגר לגמרי".
וכמה עמוק בעצם הפער בין טור אלווה ליתר המבנים המודפסים בעולם? רשימת עשרת המבנים המודפסים הגבוהים בעולם מבהירה זאת ביתר שאת. במקום השני מדורגת יצירה בצרפת, בגובה של 14.21 מטר בלבד, פחות ממחצית מגובה המגדל השוויצרי. פער כזה, שנוצר בתוך שנים בודדות מאז החלה בניית מבנים מודפסים כאלה, מרמז שההדפסה התלת-ממדית רק בתחילת דרכה בחשיפת הפוטנציאל האמיתי שלה בענף הבנייה.
תגובות
היו הראשונים להגיב!