זרע בן 1,000 שנה חושף את סוד הצרי מהתנ"ך
באמצע שנות השישים של המאה הקודמת, במהלך חפירות ארכיאולוגיות במדבר יהודה, נתגלה זרע קטן. הזרע, שהתגלה לצד ממצאים מתקופות שונות, החל מהתקופה הכלקוליתית ועד התקופה הרומית, נשמר במחלקה לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית במשך עשרות שנים. איש לא ידע אז שזרע זעיר זה עתיד לפתוח חלון נדיר אל עברה הבוטני של ארץ ישראל.
בשנת 2010, כאשר ד"ר שרה סלון, מנהלת מרכז לואיס בוריק למחקר רפואה טבעית בבית החולים הדסה בירושלים, בחרה את הזרע העתיק להנבטה, לא היה ברור אם יש סיכוי כלשהו להחיות אותו. ד"ר סלון, שהייתה ידועה כבר אז בזכות הצלחתה להנביט זרעי תמר עתיקים, העבירה את הזרע לד"ר איליין סולוואי, מנהלת המרכז לחקלאות בת־קיימא במכון ערבה ללימודי סביבה בקיבוץ קטורה. סולוואי, שפיתחה שיטה מיוחדת להנבטת זרעים עתיקים, החלה בתהליך מורכב של הכנת הזרע.
התהליך כלל השריית הזרע במים למשך 24 שעות, ולאחר מכן סדרה של טיפולים כימיים מדויקים, כולל טיפול בחומצה גיברלית, הורמון צמחי המעודד צמיחה עוברית. לאחר מכן נשתל הזרע באדמת גידול סטרילית במתקן החממה הנעול של המרכז בקטורה.
כחמישה שבועות לאחר השתילה אירע הבלתי צפוי, מהאדמה הציץ שתיל ירוק. מגן הקצה של הניצן, המכונה אופרקולום, נשלח לניתוח תיארוך פחמן רדיואקטיבי. התוצאות היו מדהימות: הזרע תוארך לתקופה שבין השנים ד'תשנ"ג, ד'תתקס"ב (993 ל־1202 למניינם), כלומר הוא בן כאלף שנה. העץ הצעיר קיבל שם, בהתאם למסורת המחקר של ד"ר סלון לקרוא לצמחים עתיקים בשמות מהתנ"ך.
מהצרי התנ"כי לתרכובות רפואיות ייחודיות
בתחילה שיערה ד״'ר סלון ש״שבא״ עשוי להיות דוגמה ל״בושם היהודי״ ההיסטורי, עץ או שיח ריחני ביותר שטופח באופן בלעדי באזור זה בעת העתיקה. הבושם היהודי תואר בהרחבה על ידי סופרים ופרשנים בתקופות ההלניסטית והרומית-ביזנטית, מהמאה הרביעית לפני הספירה ועד המאה השמינית לספירה. השרף שלו היה הסחורה היקרה ביותר של יהודה העתיקה, יוּצא לכל רחבי האימפריה הרומית, ושימש כבושם, קטורת, תרופה וטיפול בקטרקט.
״שתלנו אותו ב־2010 ועכשיו זה 2024. למה חיכינו כל כך הרבה זמן לפרסם את המחקר?״, הסבירה ד״ר סלון. ״כי רציתי לוודא שזה לא הבושם היהודי. ואיך אדע זאת באופן מוחלט? על ידי הרחתו״. אולם העץ, שקשור לעץ המור המפורסם בשרף שלו, מעולם לא הדיף כל סוג של ריח. גם לאחר שהצמח התבגר בגיל כשלוש שנים וערכו ניתוח כימי מקיף של השרף, העלים והענפים שלו, לא נמצאו תרכובות ארומטיות.
במקום זאת, הניתוח הכימי חשף תרכובות רפואיות רבות. בחילוץ העלים והגבעולים באמצעות ממיסים בעלי קוטביות משתנה, התגלה שהקסאן יצר את התמצית המרוכזת ביותר. בין התרכובות שזוהו: סקוואלן (מעל 30% מהחומר שחולץ), פחמימנים שונים, חומצות שומן, טריטרפנואידים פנטציקליים הנקראים אלפא ובטא-אמירין, ופיטוסטרולים שונים. התרכובות הללו ידועות בתכונות הריפוי שלהן לפצעים, בתכונות אנטי-דלקתיות, אנטי-בקטריאליות ואנטי-סרטניות.
הממצא המרתק ביותר התגלה בשנת 2023, כאשר נדגמו מחדש השרף והעלים מ״שבא״ בגיל 13 שנים. החוקרים גילו סדרה של תרכובות גליקוליפיד בעלות משקל מולקולרי גבוה שלא זוהו בעבר. התרכובת העיקרית מהווה למעלה מ־80% מהחלק הלא-קוטבי של תמצית השרף. ניתוח מפורט קבע שהתרכובת היא גליקוליפיד עם שלד פחמימני ישר שאליו מחוברת יחידת דו-סוכר. למיטב ידיעת החוקרים, תרכובות עם מבנה כזה לא דווחו במקום אחר. תרכובות דומות שזוהו בעבר משרף של מיני קומיפורה אחרים הראו פוטנציאל בפעילות כנגד תאים מזיקים ויכולת סיוע לגוף בהתמודדות עם מולקולות לא יציבות בגוף.
על סמך הממצאים הללו, הציעו החוקרים השערה חדשה: ״שבא״ עשוי לייצג מין נכחד של קומיפורה שהיה פעם מקורי לאזור, שהתמצית השרפית שלו היא ״צרי״ המוזכר בתנ"ך. הצרי מוזכר לראשונה בספר בראשית (ל״ז: כ״'ה, מ״ג: י״'א) ולאחר מכן בספרי ירמיהו ויחזקאל. שם, הצרי מקושר לריפוי אך לא תואר כריחני. ״הצרי של התנ״'ך מעולם לא תואר כבעל ריח, אלא שימש לריפוי״, הסבירה ד״ר סלון. ״אז תהיתי אם מה שהנבטנו הוא למעשה המקור שלו״.
הצרי התנ"כי, ככל הנראה תוצר של מין מקומי, היה קשור לאזור ההיסטורי של גלעד בעמק בקעת הירדן-ים המלח, אזור הררי ומיוער עשיר בעת העתיקה עם עמק פורה תחתון שעובד באופן אינטנסיבי לאורך ההיסטוריה. זיהויו של ״שבא״ עם הצרי התנ"כי נתמך על ידי גילויו במערה בעמק בקעת הירדן-ים המלח, אזור שבו כיום כ־14.5% מ־800 צמחי הצמחייה המקומית מסווגים כממוצא סודני. אזור זה, שעמק בקעת הירדן-ים המלח הוא הקצה הצפוני ביותר שלו, כולל מיני קומיפורה רבים ומשתרע דרך האזורים הצחיחים של אפריקה הסובטרופית, ערב, מדבר ת׳אר של הודו ומערב פקיסטן.
שאלה נוספת שהעלה המחקר היא כיצד הגיע הזרע למערה. החוקרים משערים שתי אפשרויות עיקריות. האפשרות הראשונה היא שבעל חיים או ציפור נשאו את הזרע למערה. השערה זו נתמכת בראיות לכך שמכרסמים קטנים מאחסנים זרעי קומיפורה ופירותיו הבשלים נאכלים על ידי ציפורים כולל יונים ויוני תור, בעלי חיים ששרידיהם נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות במדבר יהודה ועדיין קיימים באזור כיום. המספר הקטן של זרעים שנמצאו במערה מצביע גם על כך שהוא נישא למערה על ידי בעלי חיים.
האפשרות השנייה היא שהזרע אוחסן במכוון במערה באמצעות התערבות אנושית. גיל הזרע, זמן מה לאחר היעלמותו המדווח של בושם היהודי מהאזור במאה התשיעית לספירה, התאפיין בתהפוכות פוליטיות וחברתיות ניכרות. המאבק על שליטה בין השליטים הפאטמיים המוקדמים של האזור והטורקים הסלג׳וקים, שנמשך עם הגעת מסע הצלב הראשון ב־1099, היה מסומן במרידות, קשיים כלכליים ולחימה תכופה. גילויים ארכיאולוגיים הראו ראיות לכך שחלק מהמערות במדבר יהודה בתקופה זו שימשו כאזורי אחסון בטוחים לסחורות מקומיות. כזרע ששרד של מין מקומי שאולי קשור למסחר, ״שבא״ עשוי להיחשב בעל ערך מספיק כדי להסתיר במכוון במערה.
למרות ההצלחה המדעית המרשימה, נותרו שתי מגבלות עיקריות למחקר. ראשית, הניתוח הפילוגנטי אינו דוגם את כל מיני הקומיפורה הידועים. הסוג מורכב מכ־200 מינים, רבים מהם מופצים במקומות מרוחקים. לכן לא ניתן לקבוע אם טביעת האצבע הגנטית הייחודית של ״שבא״ תואמת מין קיים אחר שלא נדגם. שנית, ״שבא״ עדיין לא ייצר פרחים ופירות שיספקו תכונות מורפולוגיות מבחינות להשוואה עם מינים קיימים. לא ידוע מדוע ״שבא״ נשאר לא רבייתי או מתי הפריחה עשויה להתרחש. אולי הוא מתרבה באופן טבעי בגיל מתקדם יותר, או שסביבת החממה המלאכותית שבה הוא ממוקם כעת אינה מתאימה למעבר למצב רבייתי.
למרות מגבלות אלה, הנבטת זרע קומיפורה עתיק ממדבר יהודה מראה ראיות לראשונה לנוכחותו באזור זה לפני כאלף שנה וזיהוי אפשרי עם עץ או שיח מקומי ששרפו היקר ״צרי״ היה קשור לשימוש רפואי בתנ״ך. ״אנחנו יותר ויותר משוכנעים שזה הקומיפורה המקורי שגדל פעם כאן, צמח מקומי שהותאם היטב לאזור ים המלח ומקור לשרף היקר הזה, הצרי״, סיכמה ד״ר סלון. התובנות לגבי מקורותיו של ״שבא״, יחסו למינים אחרים של קומיפורה, והמשמעות הארכיאולוגית וההיסטורית של גילוי זה דורשות חקירה נוספת, כולל ניתוח תרכובות ב״שבא״ לפעילות ביולוגית ובחינה מחדש של חומר ארכיאובוטני מאזור הים המלח לראיות למיני קומיפורה בעת העתיקה.
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!