דלג לתוכן העמוד

בערב ה-30 בנובמבר 1948 (תש"ט) חלפו כמה אנשים על פני גבר ששכב על החול בחוף סומרטון, בפרבר של העיר אדלייד שבדרום אוסטרליה. ראשו היה נשען על חומת האבנים שמגינה על החוף. זוג אחד ראה אותו מושיט את זרועו הימנית עד הסוף, ואז מפיל אותה. זוג אחר, בין 19:30 ל-20:00, כשפנסי הרחוב כבר דלקו, שם לב שהוא אפילו לא מגיב לעקיצות היתושים. כולם הניחו שהוא שיכור או ישן.

בשש וחצי בבוקר שלמחרת נמצאה גופתו, כ-11 ק״מ מדרום-מערב לעיר. הוא היה בכושר גופני מעולה. ידיו לא נשאו סימני עבודת כפיים, ושרירי השוק שלו בלטו היטב. הוא היה מגולח למשעי, לבוש בחולצה לבנה, בעניבה ובז'קט, בלי כובע, דבר חריג באותם ימים, ובלי ארנק. כל התוויות הוסרו מבגדיו. גם טביעות האצבע לא עזרו. הן לא נמצאו באף מאגר: לא באוסטרליה, לא בבולשת הפדרלית של ארצות הברית ולא במשטרה הבריטית. בכיסיו היו כרטיס רכבת להנלי ביץ' שלא נוצל, מסרק אלומיניום אמריקאי וחפיסת סיגריות ובה שבע סיגריות ממותג אחר. אדם שהגיע לחוף בלי שם, בלי כסף ובלי סיפור, ואיש לא חיפש אותו.

מה הרג אותו? בבדיקת הגופה נמצא שהדם הצטבר באיבריו ושהטחול שלו גדול פי שלושה מהרגיל, אבל שום רעל לא נמצא. הרופא ג'ון דוייר אמר: "אני משוכנע לחלוטין שהמוות לא היה טבעי". לדבריו, מדובר כנראה בחומר הרגעה או בסם שינה שמתמוסס בגוף ולכן קשה למצוא אותו, משהו שהגוף מפרק במהירות ולא משאיר אחריו סימן ברור.

בחקירת המוות, שהתקיימה ב-1949, העיד פרופסור סדריק סטנטון היקס, מומחה לדרך שבה תרופות משפיעות על הגוף. הוא דיבר על שתי תרופות שרעילות מאוד גם בכמות זעירה ושכמעט אי אפשר לזהות אותן בגוף. את שמותיהן רשם על פתק, ופרסומם נדחה לשנות ה-80, כי אפשר היה לקנות אותן בבתי מרקחת. אלה היו שתי תרופות לב: דיגיטליס ואואבאין. חוקר מקרי המוות, תומאס ארסקין קלילנד, אמר שהיה מוכן לקבוע שהאיש מת מרעל, שכנראה לא ניתן לו בטעות, אך לא ידע לומר אם נטל אותו בעצמו או שמישהו נתן לו.

מזוודה, "תמאם שוד" וצופן בלתי פתור

ב-14 בינואר 1949 נמצאה בתחנת הרכבת של אדלייד מזוודה חומה, בלי תווית אחת שתגיד של מי היא. מישהו הפקיד אותה שם ב-30 בנובמבר, אחרי השעה 11:00, כלומר בערך ביום שבו האיש מת. בפנים היו חלוק משובץ אדום, נעלי בית, מברג של חשמלאי, מספריים עם קצוות מושחזים ומברשת שקצינים בספינות סוחר משתמשים בה כדי לסמן מטען. היה שם גם חוט תפירה כתום, מסוג שלא נמכר באוסטרליה, זהה לחוט שבו תוקן כיס המכנסיים של המת.

מזוודת עור חומה ללא תוויות על ספסל עץ בתחנת הרכבת של אדלייד, מממצאי תעלומת האיש מסומרטון
המזוודה שנשכחה בתחנת הרכבת של אדלייד: רמז קריטי ומסתורי בחקירת האיש מסומרטון, שטמן בחובו פריטים ללא זהות ומספריים מושחזות.

על העניבה, על שקית הכביסה ועל הגופייה נשאר השם קין, בשתי כתיבות שונות, אבל איש בשם כזה לא דווח כנעדר באף מדינה דוברת אנגלית. ואז הגיעה פיסת הנייר. בכיס קטן ונסתר במכנסיו נמצאה גלילית ועליה שתי מילים: "תמאם שוד", בפרסית "זה נגמר". היא נקרעה מהעמוד האחרון בספר השירים "הרובאיית" של המשורר הפרסי עומר ח'יאם.

המשטרה חיפשה את העותק שממנו נקרע העמוד, ואדם אלמוני מסר מהדורה מ-1941 בתרגום אדוארד פיצג'רלד. לדבריו, מצא אותה במושב האחורי של מכוניתו ברחוב ג'טי בגלנלג. הבלש ליונל לין קרא לו "רונלד פרנסיס", והוא מעולם לא זוהה רשמית, כך שאיש לא יכול היה לבדוק את סיפורו. נושא השירים הוא לחיות את החיים במלואם ובלי חרטה, ולכן חלק מהשוטרים סברו שמדובר בהתאבדות. אבל האם אדם כזה היה פשוט הולך לחוף ומת?

בגב הספר התגלו, באור אולטרה סגול, שקעים של חמש שורות באותיות גדולות. השורה השנייה נמחקה, ומעל האות האחרונה הופיע X. ב-1978 קבעו מומחי צפנים של משרד ההגנה שאי אפשר לתת "תשובה משביעת רצון": אין מספיק סימנים, והכתוב אולי אינו אלא תוצר חסר משמעות של "נפש מופרעת". צוות של פרופסור דרק אבוט מאוניברסיטת אדלייד שיער שכל אות היא האות הראשונה של מילה, ובלשן בשם ג'ון רהלינג סבר שמדובר בקיצור ולא בצופן. אבוט עצמו התבדח שאלה אולי שמות של סוסים.

מהאחות מגלנלג ועד קארל ווב

על הספר נמצא גם מספר טלפון, והוא הוביל אל האחות ג'סיקה אלן, שכונתה "ג'ו" תומסון, שגרה ברחוב מוסלי בגלנלג, כ-400 מטרים מהחוף. היא טענה שלא הכירה את המת, אבל סיפרה שבסוף 1948 ניסה אדם זר לבקר אותה. ב-1949 ביקשה שלא ירשמו את שמה, והמשטרה נעתרה, וכך נחסמה הדרך לחקירות מאוחרות יותר.

מנורת אולטרה-סגול על שולחן עץ ישן חושפת סימנים זוהרים על דף נייר, לצד זכוכית מגדלת, עיפרון ונייר מילימטרי
כשהאור הנכון נופל על הדף, הסימנים שהיו נסתרים מתחילים לדבר. מי השאיר אותם, ומה הם מנסים לספר לנו?

האם באמת לא הכירה אותו? כשהראו לה את תבנית הגבס של ראשו של המת, תיאר אותה הבלש לין כ"המומה לחלוטין, עד כדי מראה שעומדת להתעלף". הטכנאי שהכין את התבנית סיפר שהיא הסיטה את מבטה ולא הביטה בה שוב. בתה קייט אמרה ב-2013 שאמה ידעה את הזהות. מה ראתה ג'ו בפנים האלה? איש לא יודע, אבל קשה להשתחרר מהחשד שהיא ידעה יותר ממה שאמרה.

ב-1945 נתנה ג'סיקה עותק של הרובאיית לסגן אלף בוקסול, ששירת באותה עת ביחידת התחבורה הימית. המשטרה חשדה שהוא המת, אבל ביולי 1949 הוא אותר בסידני, ועותק הספר שלו היה שלם. מחקר שפורסם שנים אחר כך גילה שאבוט חיפש קשר גנטי בין המת לבנה של ג'סיקה, רובין, אבל הבדיקות שללו אותו. הדרך כבר נסללה לשיטה אחרת. ב-19 במאי 2021 הוצאה הגופה מקברה, והחוקרים פנו לשערות שנתפסו בתבנית הגבס. בבדיקה גנטית בודקים את החומר שנמצא בכל תא בגוף ושונה מאדם לאדם, ואפשר להשוות אותו לזה של קרובי משפחה, גם רחוקים מאוד.

ב-26 ביולי 2022, הודיעו אבוט וחוקרת אילנות יוחסין אמריקנית בשם קולין פיצפטריק שהאיש הוא קארל "צ'ארלס" ווב, מהנדס חשמל ויצרן מכשירים, יליד 1905 בפוטסקריי שבמלבורן, הצעיר מבין שישה ילדים. את הזיהוי אפשרו התאמות לשני בני דודים רחוקים, מצד האב ומצד האם, ואילן יוחסין של כ-4,000 איש, שנבנה בשביל לחבר בין הקרובים הרחוקים האלה לבין המת מהחוף.

ווב היה אדם בודד. לפי מסמכי הגירושין שלו, הוא הלך לישון ב-19:00, כתב שירים על מוות והמר על סוסים. אשתו עברה לדרום אוסטרליה, ואבוט משער שהוא בא כדי לאתר אותה. אבוט ופיצפטריק סבורים שווב איבד ארבעה קרובים בתוך שבע שנים ושם קץ לחייו ברעל. אבל משטרת דרום אוסטרליה לא אימתה את הזיהוי, והתיק יוגש לחוקר המוות הממלכתי רק אחרי שיושלמו הבדיקות הגנטיות.

קרולין בילסבורו, שעסקה בתעלומה, אמרה: "עכשיו כשיש לנו את שמו, עדיין יש כל כך הרבה שאלות. בעצם, כנראה יש יותר שאלות מאתמול, כשלא ידענו את שמו". ואולי זה העיקר: גם אחרי שהשם נמצא, נשארת שאלה שאף בדיקה לא תענה עליה, מה עבר על אותו אדם בודד בערב ההוא על החול.

רחוב חוף ריק בלילה בגלנלג, מכונית עתיקה חונה מתחת לפנסים ועצי דקל על כביש רטוב
הגשם פסק, הפנסים נדלקו והרחוב נרדם. פעם אחת בגלנלג, כשהים עוד לחש בקצה הדרך והזמן נע לאט יותר.

מה דעתך על הכתבה?

תגובות

התגובה תיבדק ותפורסם לאחר אישור מנהלי האתר.

היו הראשונים להגיב!