ויקטור לוסטיג: האיש שמכר את מגדל אייפל לסוחרי גרוטאות
הם הגיעו בדיוק בזמן, חמישה או שישה מסוחרי הגרוטאות הבולטים בפריז, כל אחד עם הזמנה רשמית הנושאת את סמלי הממשלה. בחדר מרתף מהודר במלון דה קריון, מלון היוקרה שבכיכר הקונקורד, המתין להם פקיד בכיר בחליפה מגוהצת. הוא הביט בהם בחומרה והבהיר שמה שיישמע בחדר הזה לא יצא ממנו. הם לא ידעו שהחדר הוא תפאורה, והפקיד אינו פקיד.
ומי בכלל האמין לסיפור כזה? מי שהכיר את מגדל אייפל של אותם ימים. בשנת 1925 הוא היה רחוק מלהיות סמל אהוב. כבר עם הקמתו עורר ביקורת חריפה, ומבקריו כינו אותו בין השאר "פירמידה כחושה". הוא נבנה לתערוכה העולמית של 1889 ותוכנן לעמוד כעשרים שנה בלבד, וכעת, בגיל שלושים ושש, עמד חלוד, וכל צביעה מחדש דרשה כ-60 טונות צבע.
בעיתונות הפריזאית כבר נשמעו קולות שאולי הגיע הזמן לפרק אותו, ואת הרעיון הזה קלט אדם אחד שידע בדיוק מה עושים עם קול כזה. שמו היה ויקטור לוסטיג. לפי הנתונים המקובלים נולד ב-4 בינואר 1890 בהוסטינה שבבוהמיה, אזור שהוא כיום חלק מצ'כיה, אבל איש אינו בטוח בכך. הוא השתמש בשמות בדויים רבים, שלט בכמה שפות, ובלחי שמאל שלו הייתה צלקת באורך כשישה ס״מ, שסייעה לבלשים לזהות אותו.
הוא התחיל בקלפים ובכייסות והמשיך באוניות הנוסעים בין צרפת לניו יורק. שם הציג את עצמו כמפיק הצגות בברודווי, שדרת התיאטראות של ניו יורק, שמחפש משקיעים להצגה שלא התקיימה מעולם. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה והאוניות חדלו להפליג, עבר לארצות הברית. מי שיודע למכור הצגה שאין לה קיום, יכול בהחלט להרים קומה ולמכור גם מגדל.
באביב 1925 קרא בעיתון על מצבו של המגדל, ומאותו רגע תכנן את מכירתו כמו עסק לכל דבר. הוא שכר מזייף שהכין נייר מכתבים עם סמלי הממשלה, והתחזה לסגן מנהל כללי במשרד הדואר והטלגרף. את חדר האחסון שבמרתף המלון הפך, בתשלום לצוות, למשרד ממשלתי אמין. לצדו עמד שותף אמריקאי, בתפקיד ראש לשכתו. ההזמנות לסוחרים יצאו, והמלכודת הייתה מוכנה.
פיתיון, שוחד והסוחר אנדרה פואסון
הנאום היה מבוים היטב. הממשלה, סיפר לוסטיג, החליטה בסתר לפרק את מגדל אייפל ולמכור את 7,000 טונות הפלדה שלו כגרוטאות. התיקונים יקרים מדי, והמהלך יעורר זעם ציבורי, ולכן הכול חייב להישאר חסוי עד החתימה. רק נשיא צרפת, השר והנוכחים בחדר יודעים. את מאמר העיתון הזכיר בעדינות, כדי לחזק את אמינותו, ואת הנוכחים החמיא: נבחרו רק אנשי עסקים הגונים.
אחר כך הוביל אותם בלימוזינה אל בסיס המגדל, הציג למאבטח תעודה מזויפת ועלה איתם במעלית. הנוף עשה את שלו. מי שעומד מעל פריז ורואה למטה את הגגות והנהר, נכנע בקלות לתחושה שהכול אמיתי, וכל סוחר כבר ראה בעיני רוחו הרי מתכת שמחכים לו. שאלות פשוטות, כמו "למה דווקא אני?" ו"למה בסתר?", נשארו למטה, ליד המעלית.
בין הסוחרים חיפש לוסטיג את מי שאפשר להוביל בקלות הרבה ביותר. הוא מצא את אנדרה פואסון: סוחר חדש יחסית בענף, בן למשפחה ממעמד הביניים, שבנה את הונו בכוחות עצמו ורצה בכל לבו להיכנס לחוגי העילית של פריז. האירוניה לא נעלמה מאיש: "פואסון" פירושו "דג" בצרפתית, והדג, כידוע, נתפס בפיתיון. לוסטיג טיפח אותו בארוחות יקרות, ולפי ביוגרפים אף לקח אותו לפגישה "ממשלתית" בבורדו.
ואז הגיע המהלך החכם באמת. בפגישה פרטית "התוודה" לוסטיג שמשכורתו הממשלתית בקושי מספיקה לאורח החיים הנדרש ממנו, ורמז ששוחד יסייע להצעה. האם זה לא היה אמור לעורר חשד? בדיוק להפך. פואסון סיפר אחר כך שדווקא הדרישה לשוחד שכנעה אותו, כי הוכיחה שלוסטיג מכיר היטב את השחיתות בממשלה. לפי הביוגרף כריסטופר סנדפורד, פואסון שילם 1.2 מיליון פרנק, המטבע הצרפתי של אז, עבור המגדל, ועוד 70,000 פרנק שוחד במזומן. לוסטיג ושותפו הפקידו את הכסף ויצאו לווינה.
אחד הכללים המיוחסים ללוסטיג היה פשוט להפליא: להיות מאזין סבלני. הוא האזין, וידע בדיוק מה פואסון רוצה לשמוע. פואסון לא היה טיפש, הוא היה אדם שרצה להיות חשוב, והרצון הזה עיוור אותו. לוסטיג לא שכנע אותו בעובדות, אלא נתן לו להאמין למה שרצה להאמין. ומי מאיתנו לא נפל פעם בפיתיון שהחמיא לו?
שתיקת הקורבן, הניסיון השני ואלקטרז
בווינה, במלון יוקרה, ישבו השניים וקראו עיתונים יום אחרי יום. כותרת על נוכל שמכר את מגדל אייפל? אין. פואסון, שהבין בינתיים שרימו אותו, בחר לשתוק: תלונה במשטרה פירושה הודאה פומבית שהאמין לכל מילה, ושבנוסף ניסה לשחד פקיד ממשלתי. הבושה ופחד הלעג סגרו לו את הפה, ואיתם נסגר גם התיק.
השתיקה הזאת הייתה הנכס היקר ביותר של לוסטיג. כך עבדה גם "הקופסה הרומנית", קופסת עץ שכביכול משכפלת שטרות, שאותה מכר באמריקה: קורבן שמסתבך בעסק מפוקפק לא ממהר למשטרה, כי בלי כסף אפשר לחיות, אבל בלי כבוד קשה. הנוכל הבין שיש בני אדם שמעדיפים לאבד את הכסף ולא את הכבוד, ועל זה בנה את הקריירה שלו.
אז חזרו לפריז, ולוסטיג ניסה למכור את המגדל שוב, הפעם לקבוצה נוספת של סוחרי גרוטאות. אלא שהפעם הפרשה נחשפה: המשטרה נודע לה על ההונאה, ולוסטיג נמלט לארצות הברית ולא חזר. המקורות אינם מבהירים מי הודיע לה, ולכן אי אפשר לדעת אם הקורבן השני התלונן בעצמו. כלומר, ספק אם הצליח למכור פעמיים; בטוח שניסה פעמיים. ומי שהתבייש ושתק היה דווקא הראשון.
את המשך הקריירה עשה באמריקה. הוא שכנע את אל קפונה, ראש עולם הפשע של שיקגו, להשקיע 50,000 דולר, ואחר כך החזיר לו אותם בטענה שהתוכנית נכשלה. קפונה, שהתרשם מהיושרה, העניק לו 5,000 דולר. אדם שמסוגל להערים על ראש הפשע של שיקגו ולצאת עם מתנה, כבר לא מפחד משום דבר. אחר כך זייף שטרות של 100 דולר יחד עם ויליאם ווטס.
ב-10 במאי 1935 נעצר בניו יורק. יום לפני המשפט ברח בחבל סדינים, התחזה למנקה חלונות ונתפס שוב אחרי 27 יום בפיטסבורג. הוא נידון ל-20 שנה באלקטרז, כלא האי הידוע במפרץ סן פרנסיסקו, ושם חלה. ב-11 במרץ 1947 מת מדלקת ריאות, ובתעודת הפטירה נרשם מקצועו: "שוליית מוכר".
נוכל שמכר מגדל שלם מת בלי כלום, ועד הרגע האחרון נרשם כמי שרק התחיל ללמוד את המקצוע. המגדל עצמו, זה שכולם בזו לו, עומד בפריז עד היום. לוסטיג בנה את חייו על הבושה והשתיקה של אחרים, אבל מי שחי מרמאות לא יכול להסתתר לנצח, ובסוף, גם הנוכל הממולח מצא את עצמו בתא קטן על אי בודד.
תגובות
היו הראשונים להגיב!