דלג לתוכן העמוד

ב-7 בדצמבר 1941, בשעה שמטוסי יפן הפציצו את פרל הארבור, בסיס הצי האמריקאי בהוואי, שהה רופא שיניים מהעיירה אירווין שבפנסילבניה, ד"ר לייטל אדמס, בחופשה בדרום-מערב ארצות הברית. זמן קצר קודם ביקר במערות קרלסבד שבניו מקסיקו, ושם ראה מראה שלא נמחק מזיכרונו: עם רדת הערב פרץ מהמערה נחשול שחור של אלפי עטלפים. שנים אחר כך נזכר מה חלף בראשו: "האם אי אפשר לצייד את אלפי העטלפים האלה בפצצות תבערה ולהפיל אותם ממטוסים? מה יכול להיות הרסני יותר ממתקפת אש כזאת?"

ההיגיון היה פשוט. האמריקאים דמיינו אז את יפן כערים צפופות של בתי עץ ונייר, שאש תופסת בהם במהירות. ואדמס ידע שעטלפים מחפשים מסתור לפני עלות השחר: מתחת לכרכובים, בעליות גג ובסדקים בקירות. אם יחברו לכל עטלף מטען תבערה זעיר עם מנגנון שיפעל באיחור, העטלפים יפזרו את האש בעצמם, ברדיוס של 32 עד 64 ק״מ, אל מקומות שמפציץ רגיל לעולם לא יגיע אליהם.

בינואר 1942 שלח אדמס מכתב לבית הלבן, ובו תיאר את העטלף כ"צורת החיים הנמוכה ביותר בעולם החי". היה לו יתרון קטן: הוא הכיר את הגברת הראשונה, אלינור רוזוולט. הנשיא העביר את המכתב לוויליאם דונובן, ראש שירות המודיעין של ימי המלחמה, עם פתק קצר: "האיש הזה אינו מטורף. זה נשמע כמו רעיון פרוע לחלוטין, אבל כדאי להקדיש לו זמן ולבדוק אותו." הבדיקה הועברה לדונלד גריפין, פרופסור לזואולוגיה מהרווארד, ולפי הנמסר הנשיא אישר את התוכנית על סמך המלצתו. הפרויקט עבר לצבא.

נותרה שאלה: איזה עטלף לבחור? אדמס וחוקרי טבע מקליפורניה סרקו, לדבריו, אלף מערות ושלושת אלפים מכרות, נסעו יומם ולילה וישנו במכוניות. הבחירה נפלה על עטלף קטן ממוצא מקסיקני, ששוקל כ-9 גרם אך מסוגל לשאת כמעט פי שלושה ממשקלו, ומצוי בהמוניו. במערה ליד העיר בנדרה שבטקסס חיו כ-20 עד 30 מיליון מהם, ולפי דוח של קצין בצבא נדרשו חמש שעות עד שכולם יצאו, בזרם "כה צפוף שהם בקושי יכולים לעוף".

צוות מוזר, קפסולת תבערה ומכל עטלפים

את הצוות הרכיב אדמס לפי אופי ולא לפי מקצוע. היו בו זואולוג מומחה ליונקים ממוזיאון בלוס אנג'לס, ג'ק פון בלוקר; גנגסטר לשעבר; מנהל מלון לשעבר; דייג; ותלמיד תיכון בן כמעט 18, ג'ק קופר, שכתב אחר כך ספר על הפרויקט. קופר סיפר שאדמס שלף בפניו מסמך בחותמת "סודי" והצהיר שזה מכתב ההרשאה שלו מ"האיש הגדול" בעצמו. "זה היה צוות מוזר מאוד", העיד קופר.

מכל מתכת פתוח ובו עטלפים ישנים על מגשים, ולצידו מהדקים, חוט וקפסולה על שולחן מעבדה צבאית ישן
בלב מעבדה סודית משנות הארבעים ישנו עטלפים קטנים במגשי מתכת, ובידי המדענים הייתה תוכנית מפתיעה שכמעט איש לא שמע עליה.

בשלב התכנון נדרש חומר בעירה. התוכנית המקורית דיברה על זרחן לבן, חומר שמתלקח מעצמו במגע עם האוויר, ולכן מסוכן לטיפול. הכימאי לואיס פיזר מהרווארד, ממציא הנפאלם, שזה ג'ל בעירה על בסיס בנזין, הציע תחליף בטוח יותר: קפסולה זעירה מתאית, שגודלה, כדברי קופר, "מהאצבע המורה עד המפרק השני". עטלף ששוקל 14 גרם יכול לשאת 15 עד 18 גרם, כך שהקפסולה התאימה לו בדיוק.

ואיך גורמים לאש להתחיל דווקא אחרי שהעטלף התמקם בגג? בגרסה אחת חוברה הקפסולה לעטלף בקליפס כירורגי, מהדק מתכת רפואי, ובחוט. את האיחור יצר חוט פלדה דק, שתמיסה כימית אכלה בהדרגה. משנקרע החוט, שוחרר חלק קטן שהצית את הדלק, ובינתיים העטלף כבר ישן בשלווה בין הקורות. בגרסה מאוחרת יותר פשוט הדביקו את הקפסולה בדבק לחזית העטלף.

ואיך מעמיסים אלף עטלפים על מטוס? אדמס תכנן מכל בצורת פצצה: צינור פח באורך כ-1.5 מטרים ובו 26 מגשים עגולים, שהכילו יחד 1,040 עטלפים. "כמו הכנסת ביצים לקרטון ביצים", אמר קופר. כדי שהעטלפים יישארו רדומים בהובלה, קוררו אותם, בין היתר במגשי קוביות קרח, והם נכנסו לתרדמת חורף. המכל, במשקל 123 ק״ג, היה אמור לפרוש מצנחים בגובה כ-1,200 מטרים. אז הדפנות נושרות, העטלפים מתעוררים תוך כדי הנפילה ומתפזרים.

מהתרסקות במדבר ועד ביטול הפרויקט

ב-21 במאי 1943 הגיע רגע האמת הראשון, באגם יבש בקליפורניה. כ-3,500 עטלפים שהוחזקו במקררים הושלכו, יחד עם פצצות דמה, ממפציץ מגובה של כ-1,500 מטרים. רובם לא התעוררו מהתרדמת והתרסקו על הקרקע, ואחרים פשוט נמלטו. הצוות עבר לבסיס עזר ליד קרלסבד, ושם קרה מה שלא תוכנן: עטלפים חמושים נמלטו והציתו האנגר, מחסן מטוסים, וגם מכונית של גנרל.

מפציץ B-25 טס נמוך מעל אגם יבש במדבר ומשליך עטלפים, ומתחתיו נפתחים מצנחים קטנים
מה קורה כשהמלחמה פוגשת את הטבע? מטוס מפציץ, להקת עטלפים וקרקע מדברית שותקת הם חלק מרעיון צבאי שנראה כמעט בלתי אפשרי.

אדמס, כך מספרים, אמר על התקרית: "במובן מסוים, התאונה הזו הוכיחה שפצצת העטלפים תעבוד. תראו מה שישה עטלפים עשו!" בניסויי הצבא נצרכו כ-6,000 עטלפים. באוגוסט 1943 העביר הצבא את הפרויקט לצי, ששינה את שמו ל"קרני רנטגן", ובדצמבר עבר הפרויקט לחיל הנחתים. בניסויי הנחתים פרצו לפחות 30 שריפות, וארבע מהן גדולות מספיק כדי שבעיר אמיתית היו נדרשים כבאים מקצועיים.

המבחן המכריע נערך במטווח ביוטה, בכפר יפני מדומה שבנה שירות הלוחמה הכימית. משקיף מטעם ועדה לאומית למחקר הגנה כתב: "הוסקה המסקנה ש'קרני רנטגן' הוא נשק יעיל." לפי הכימאי הראשי, פצצות תבערה רגילות יציתו כנראה 167 עד 400 שריפות למטען, ואילו פצצת העטלפים בין 3,625 ל-4,748. ובכל זאת, ניסויים נוספים תוכננו לאוגוסט 1944, אבל אדמירל ארנסט קינג, ראש המבצעים הימיים, שמע שהנשק לא יהיה מוכן לפני אמצע 1945, וביטל את הפרויקט.

הפרויקט עלה כ-2 מיליון דולר, סכום גדול מאוד באותם ימים. לפי ההערכה, הפיתוח האיטי נדחק מפני פרויקט פצצת האטום. "אין טעם להתעסק עם עטלפים כשיש משהו כמו פצצת האטום", אמר קופר. אדמס נשאר משוכנע: "אפשר היה להחריב את יפן, ועם אבדות קטנות בנפש." בפועל הותקפה טוקיו ב-9 במרץ 1945, בפצצות תבערה רגילות, שהוטלו ממפציצים כבדים, ועד 100,000 איש נהרגו. סטנלי לאבל, ראש המחקר והפיתוח בשירות המודיעין, כינה את הפרויקט "פארסת העטלף", פארסה, אכן: תוכנית ענקית, שלא הוטל בה אפילו עטלף אחד על יפן.

מבט פנורמי על בתי עץ ורעפים מסורתיים בעיירה יפנית צפופה בשעת דמדומים מול רכס גבעות
בתי עץ וחלונות נייר: המרקם העירוני הצפוף ביפן, שהפך את עריה למטרה האידיאלית עבור פרויקט פצצת העטלפים.

מה דעתך על הכתבה?

תגובות

התגובה תיבדק ותפורסם לאחר אישור מנהלי האתר.

היו הראשונים להגיב!