תוך פחות מדקה הפכה ספינת האוויר הגדולה בעולם לכדור אש
ערב רטוב ב-6 במאי 1937, בלייקהרסט שבניו ג'רזי. על הקרקע עמדו אנשי צוות הקרקע, עיתונאים וצלמים, וגשם קל טפטף על כובעיהם. מעליהם, בשקט כמעט לא מציאותי, ירד לאיטו ענק כסוף, איש מהם לא חשב על אסון. הם חיכו לחבלים שיגיעו אל האדמה, לכננת שתמשוך את הספינה מטה, ולתמונה יפה בעיתון של הבוקר. עוד ארבע דקות של שקט נותרו להם.
הענק נקרא הינדנבורג, והוא היה הספינה האווירית של חברת צפלין הגרמנית, הגדולה שנבנתה אי פעם: 245 מטרים של שלד מתכת קשיח עטוף בד. בבטנה שכנו שישה-עשר תאים ענקיים מלאי מימן, גז קל מאוד שמרים את הספינה אל על, אך נדלק בקלות. ב-3 במאי יצא מפרנקפורט עם 97 איש על הסיפון, 36 נוסעים ו-61 אנשי צוות, בדרכו ללייקהרסט. רוחות נגדיות חזקות האטו את החציה, ובבוקר ה-6 במאי חלפה הספינה מעל בוסטון באיחור של שעות.
מעל מנהטן הורה הקפטן מקס פרוס לטוס נמוך, ואנשים נהרו לרחובות להביט בענק הכסוף שחולף מעל ראשיהם. בלייקהרסט כבר חיכו לו, כי זו הייתה הטיסה הראשונה של העונה. אלא שבשעה 15:30 בקירוב עברה מעל הבסיס חזית קרה, וסופות רעמים סגרו את השמיים. בשעה 16:42 המליצה התחנה לדחות את הנחיתה, והספינה שייטה בינתיים לאורך החוף ומחכה שהסערה תחלוף. רק בשעות הערב נודע לפרוס שהסופות הסתיימו.
הוא בחר בשיטה שנקראת "עגינה מעופפת": הספינה מורידה חבלים מגובה רב, ואנשי הקרקע מושכים אותה למטה בכננת. השיטה חוסכת אנשי קרקע, אך אורכת זמן רב יותר, והינדנבורג ביצעה אותה רק כמה פעמים ב-1936. לפני הגישה הסופית נאלץ פרוס לבצע כמה תמרונים מעל השדה. בשעה 19:18 הוריד נטל של מים, כי הירכתיים, החלק האחורי, היו כבדים מדי, ושישה אנשי צוות רצו לחרטום כדי לאזן. בשעה 19:21, בגובה 90 מטרים, נפלו חבלי העגינה. החל גשם קל.
שניות האש: הנספים והניצולים בהינדנבורג
בשעה 19:25 פרצה האש. מה בדיוק ראו העדים? כאן מתחילה התעלומה. אחדים הבחינו בבד שבחלק העליון של הזנב מתנופף, כאילו גז בורח מתחתיו. אחרים ראו להבה כחולה עמומה. הנווט הלמוט לאו, שעמד בתחתית הזנב, שמע פיצוץ עמום וראה השתקפות בהירה על הקיר של תא גז מספר 4, השתקפות שנעלמה, לדבריו, "מהחום". אלה העדויות, והן לא תמיד מתיישבות זו עם זו, כי הכול קרה מהר מדי.
ארבעה צוותי צילום של יומני החדשות בקולנוע, וצופים רבים נוספים, תיעדו את הנחיתה, ובכל זאת אין בנמצא צילום של רגע ההצתה עצמו. האש נעה קדימה ואכלה את תאי הגז, תא אחרי תא. הירכתיים איבדו את הגז שהחזיק אותם באוויר, החרטום זינק מעלה, גב הספינה נשבר, והחלק האחורי צנח כשהוא ישר. כשהחלק הזה פגע בקרקע, פרצה להבה מהחרטום והרגה תשעה מתוך שנים-עשר אנשי הצוות שהיו שם.
כמה זמן חלף מהסימנים הראשונים ועד שהחרטום התרסק? לפי הדיווחים, 32, 34 או 37 שניות. המימן נשרף תוך כתשעים שניות, אבל דלק הדיזל בער עוד שעות. ראש צוות הקרקע של חיל הים, פרדריק "בול" טובין, שכבר שרד אסון של ספינה אווירית אחרת, צעק לאנשיו: "אנשי חיל הים, עמדו איתן!" והם רצו אל הלהבות כדי להציל. מתוך 97 האנשים שהיו על הסיפון מתו 35, ועוד איש קרקע אחד, אלן האגמן, מת מכוויות. בסך הכול 36 הרוגים. שישים ושניים שרדו.
רוב הנוסעים שנספו נלכדו בצד הימני של סיפון הנוסעים: הספינה נטתה לשם, ודלת הזזה אל האולם המרכזי נתקעה. כמעט כל נוסעי הצד השמאלי יצאו בחיים. ורנר פרנץ, נער שירות בן 14, ניצל כי מיכל מים נפער מעליו וכיבה את האש סביבו. הוא קפץ דרך פתח ויצא ללא פגע, ומת ב-2014. ורנר דוהנר, בן שמונה, סיפר שאמו זרקה אותו ואת אחיו מהספינה וקפצה אחריהם. אביו ואחותו נהרגו. הוא נפטר ב-2019, אחרון הניצולים.
מה הצית את הינדנבורג? התעלומה נמשכת
שתי ועדות חקירה, אמריקנית וגרמנית, התכנסו מיד. הגרמנית הייתה בראשות ד"ר הוגו אקנר, ראש חברת צפלין, והאמריקנית בניהול משרד המסחר. הוועדה האמריקנית קבעה שהסיבה הייתה הצתה של תערובת מימן ואוויר, וכתבה שההשערה ש"פריקת מברשת" הציתה אותה "נראית סבירה ביותר". זה שם מסובך לדבר פשוט: ניצוץ חשמלי שקט, קרוב משפחה של המכה הקטנה שמקבלים כשנוגעים בידית מתכת אחרי שמשפשפים נעליים על שטיח.
ההסבר הנפוץ גם היום דומה. הבד היה מופרד משלד המתכת בחבלים שאינם מוליכים חשמל, ולכן נוצר ביניהם הפרש מתח, כלומר צד אחד נטען יותר מהאחר. חבלי העגינה הרטובים העבירו את המטען של השלד אל האדמה, אבל לא את זה של הבד, וניצוץ קפץ ביניהם. ב-2021 הדגים קונסטנטינוס ג'יאפיס מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה, בתוכנית המדע "נובה", שהספינה התנהגה כמו מערך של קבלים, רכיבים שצוברים מטען. ציפוי הבד שימש כחומר מבודד ביניהם, ובכך הוסבר גם העיכוב של כמעט ארבע דקות מהנחת החבלים ועד האש.
האם כולם השתכנעו? ממש לא. ב-1996 טען אדיסון בין, מדען נאס"א בדימוס, שהצבע שעל הבד, שהכיל אבקת אלומיניום ותחמוצת ברזל, הוא שבער. לשיטתו, לא המימן הצית את האסון אלא הבד עצמו. פרופ' א"י דסלר מאוניברסיטת טקסס בדק זאת ב-2005 ומצא שאם הצבע לבדו היה הדלק, השריפה הייתה נמשכת כ-40 שעות ולא 34 שניות. התיאוריה הזו נחלשה, אבל היא מראה כמה קשה לסגור תיק שאיש לא ראה את רגע ההצתה שלו.
גם חבלה, כלומר הצתה מכוונת, נחשבה לאפשרות. צ'רלס רוזנדהל, מפקד לייקהרסט, האמין בכך, והחשד נפל על הנוסע יוזף שפה, אקרובט שיצא מדי פעם לבקר את כלבתו בחדר המטען. הבולשת הפדרלית האמריקנית לא מצאה קשר. נטען גם שמתקין בשם אריך שפל אחראי לאסון, אבל היסטוריונים דחו זאת: לא נמצאו שרידי פצצה, ובשום חקירה, גרמנית או אמריקנית, לא נמצאה עדות לחבלה.
הקול שליווה את האסון הגיע מהרברט מוריסון, כתב תחנת רדיו משיקגו, שהקליט את הדברים כדי לשדר אותם מאוחר יותר, ולכן נשמרה זעקתו: "הו, האנושות, וכל הנוסעים צורחים כאן!" התמונות והקול הלכו בעולם, והציבור איבד את האמון בספינות הענק. הספינה נבנתה במקור להליום, גז שאינו נדלק, אלא שארצות הברית סירבה למכור אותו. לייקהרסט מציינת עד היום את המקום: האנגר מספר 1 הוכרז אתר היסטורי לאומי ב-1968.
עברו כמעט תשעים שנה, ועדיין אין הסכמה מלאה על הניצוץ הראשון. סערה שעיכבה, גז שנמנע מהם מסיבות פוליטיות, חבלים רטובים ושנייה אחת קטלנית: כל חוליה בשרשרת הייתה עניין של שעה ושל החלטה. אנחנו לא יודעים חשבונות שמים, ואין זה מקומנו לפרש אותם. אבל ענק שנבנה בגאווה כזו, אחרי כל התחשיבים והבדיקות, נשרף בפחות מדקה, מול כל המצלמות. "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו."
תגובות
היו הראשונים להגיב!