ישיבות בבל: כיצד נוצר התלמוד בבלי בסורא ופומבדיתא
בשנת 219 לספירה, כאשר רב אבא אריכא ירד מארץ ישראל לבבל, לא ידע שהוא עומד להקים אחת האימפריות הרוחניות המשפיעות ביותר בהיסטוריה היהודית. המפגש בינו לבין שמואל, חברו מימי הלימודים אצל רבי יהודה הנשיא, היה אמור להיות נקודת מפנה, אך הסתיים בפרידה. שני החכמים, כל אחד בדרגה רוחנית גבוהה משלו, לא הצליחו להסכים מי יעמוד בראש. רב, המבוגר בשנים, סירב לפגוע במעמדו של שמואל והחליט לעזוב את נהרדעא, המרכז התורני המבוסס, ולהתרחק למקום נידח, סורא.
המקום שבחר רב היה מפתיע: עיר עליה כתב רב שרירא גאון באיגרתו "אפי׳ איסור והיתר לא הוו ידעי". אך רב ראה בכך הזדמנות להרבות תורה במקום שהיה חסר בה, והחל בבניית ישיבה שיהפוך לאחד משני עמודי התווך של התורה שבעל פה. למרות המיקום הנידח, הצליח רב למשוך אליו המוני תלמידי חכמים. הגמרה מספרת שכאשר עזבו חכמים את בית מדרשו, נשארו אלף ומאתיים תלמידים, מספר המעיד על כוח המשיכה של הישיבה החדשה.
בזמן שרב בנה את ישיבת סורא, המשיך שמואל להנהיג את נהרדעא, והתקיימו בבבל שני בתי דין גדולים במקביל. שתי הישיבות זכו למעמד מיוחד ולסמכות הלכתית מוכרת. אך ההיסטוריה הייתה עתידה לשנות את המפה התורנית של בבל. בשנת ד' י"ט (259 למניינם), כאשר גדודי המורדים מתדמור פקדו את נהרדעא והותירו אחריהם חורבן והרס, עברו חכמים רבים לפומבדיתא, עיר שכנה שכבר הייתה מרכז תורה מימי בית שני.
בראשות הישיבה בפומבדיתא עמד רב יהודה בר יחזקאל, תלמידו של רב ושמואל כאחד. מכאן ועד סוף תקופת הגאונים, פומבדיתא וסורא היו שתי הישיבות המרכזיות בבבל. המודל הייחודי שהתפתח בבבל היה של "מתיבתא כוללת", ישיבה כללית שכל הישיבות פעלו תחתיה. כל הישיבות עסקו יחד באותה מסכת, ופעמיים בשנה, בחודשי אדר ואלול, התאחדו כל התלמידים במתיבתא הכוללת, ושם הוכרעו הספקות והמחלוקות. המתיבתא כללה היררכיית תפקידים מפותחת, כאשר לרוב סמכויותיו של ריש המתיבתא גברו אף על אלו של ראש הגולה, המנהיג של יהדות בבל.
שיטות הלימוד בישיבות בבל העתיקות
למרות שעסקו באותו חומר, משנתו של רבי יהודה הנשיא, התפתחו בשתי הישיבות דרכי לימוד שונות לחלוטין. תלמידי פומבדיתא היו ידועים כ"חריפים גדולים המכניסים פיל בנקב מחט", כפי שמתאר התלמוד. "חריפי דפומבדיתא" זכו לשם גדול בכל בבל. רב יהודה, מייסד הישיבה, ורבה בר נחמני שמילא את מקומו, שהיו ידועים כ"עוקרי הרים", השליטו בה את דרך הפלפול והחריפות. גם אביי ורבא, ששלטו אחר כך בישיבה, הוסיפו ללכת בדרך זו.
לעומת זאת, בסורא תפסה הבקיאות מקום ראשון. בני סורא היו ידועים כבקיאים במשנה ודייקנים במקרא, "עדי סוראי דדייקי קראי", כפי שכינו אותם. הם הלכו בעקבות מורם הגדול רב ותלמידו החשוב רב הונא. ההבדל בין שתי הישיבות בא לידי ביטוי גם ביחסן לנושאים שמיימים. בתקופת הגאונים, ישיבת סורא הייתה פתוחה יותר לתורת הסוד. אחדים מגאוני סורא הוחזקו לאנשי מופת ולעוסקים בנסתרות, ואילו גאוני פומבדיתא פחות התעסקו בעניין, אך למרות ההבדלים, או אולי בגללם, שתי הישיבות השלימו זו את זו ויצרו יחד את התלמוד הבבלי.
בסידור התלמוד חלקה של ישיבת סורא רב מחלקה של פומבדיתא. את עיקר התהוות התלמוד ועריכתו יש לזקוף לחכמי סורא, אף שיש בתלמוד בבלי סוגיות רבות ואולי אף מסכתות שלמות שנסדרו בפומבדיתא. מידת ההשפעה של כל ישיבה הייתה תלויה באישיות שעמדה בראשה: בזמן רב הונא השפעת סורא הייתה גדולה יותר; בזמן רבה בר נחמני, רב יוסף, אביי ורבא השפעת פומבדיתא הייתה גדולה יותר; ובעת כהונתו של רב אשי חזרה סורא לתפוס מקום ראשון, ובימיו נעשה עיקר סידורו של התלמוד.
ההבדלים בין הישיבות באו לידי ביטוי גם בעשרות חילופי מנהגים והוראות הלכתיות. בני סורא אסרו להטיל ציצית של פשתן בבגד של פשתן, ואילו בני פומבדיתא התירו. בסורא היו מקיפים את התיבה בסוכות פעם אחת בכל יום, בפומבדיתא שלוש פעמים. בני סורא אמרו שיחיד אינו קורא הלל בראש חודש, בני פומבדיתא אמרו שהוא קורא. אף במזונות אלמנה נחלקו: בני סורא פסקו כרב שהיורשים יכולים לתת לה את כתובתה ולפוטרה, בני פומבדיתא פסקו כשמואל שהיא יושבת בבית ומתפרנסת מנכסי בעלה. חילופי דעות אלה לא פגעו באחדות, אלא העשירו את המסורת ההלכתית.
רב אשי וחיבור התלמוד הבבלי
המפעל המרכזי של ישיבות בבל היה חיבור התלמוד הבבלי, והדמות שעמדה בראש מפעל זה הייתה רב אשי. רב אשי ייסד את ישיבתו הגדולה במתא מחסיא, סמוך לסורא. הסיבה לבחירה במקום הייתה אסטרטגית: מאז מות רבא התפזרו הכוחות למקומות רבים, וישיבות קטנות צצו בכל רחבי בבל. רב אשי ביקש לרכז מחדש את לימוד התורה במקום אחד.
רב אשי כיהן בישיבתו למעלה משישים שנה, ובמהלך תקופה זו חזרו חכמי בבל פעמיים על כל התלמוד בבלי. התהליך לא היה יצירה מאפס, אלא ארגון ועריכה של חומר קיים. רב שרירא גאון מסביר שגם לדורות הקודמים היה תלמוד, אך הוא לא היה מסודר ומאורגן. בכל דור ודור נוספו פירושים וחידושים, ומה שהיה פשוט לראשונים הפך לדרוש הסבר. רב אשי וחבריו סידרו את שמועות האמוראים שלפניהם וקבעו אותן על סדר המסכתות.
המפעל לא היה של רב אשי לבדו. רשימה מרשימה של חכמים שיתפה פעולה עמו: רבינא, השותף המרכזי שהיה מבוגר מרב אשי וזכה להיות תלמיד מובהק של רבא; אמימר, מר זוטרא ורב גביהא מבי כתיל. עשרות חכמים נוספים השתתפו בעבודה, מה שמעיד על היקף המפעל.
רב אשי זכה למעמד יוצא דופן. רב אחא בריה דרבא אמר עליו: "מימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד", מאז רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, לא היה מי ששילב תורה וגדולה כמו רב אשי. הוא היה מקורב למלכות הפרסית, וראש הגולה נאלץ לבוא אליו, דבר חסר תקדים. בימיו שרר שלום בבבל, והנסיבות הנוחות של התקופה אפשרו את השלמת המפעל הגדול.
התלמוד הבבלי, כפי שעוצב על ידי רב אשי ורבינא, הפך לספר הלימוד המרכזי של היהדות. לאחר פטירת רב אשי בשנת ד' קפ"ז (427 למניינם), המשיכו ממשיכיו את העבודה: מרימר, רב אידי בר אבין, רב נחמן בר רב הונא, מר בר רב אשי, רבה תוספאה, ולבסוף רבינא האחרון, שבתקופתו נחתם התלמוד. התלמוד הבבלי, תוצר ישיבות בבל, נותר מרכזי ללימוד היהודי עד היום.
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!