הכלכלה הנסתרת: כשההורים הם רשת הביטחון האמיתית
בסוף כל חודש, כשמשפחה צעירה מביטה בחשבון הבנק שלה, משהו לא מסתדר. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2023, סל התצרוכת הממוצע של משק בית ישראלי, כולל דיור ורכב, עלה ב-3,518 שקלים על ההכנסה הממוצעת נטו. על הנייר, רוב המשפחות הצעירות אמורות היו לשקוע בגירעון קבוע, חודש אחר חודש, ללא מוצא. ובכל זאת, הן מחזיקות מעמד. כיצד?
התשובה אינה נמצאת בסטטיסטיקות הרשמיות. היא נמצאת בשיחות הטלפון שבין הורים לילדיהם, בהוראות הקבע השקטות שאיש אינו מזכיר בשיחות על הצלחה כלכלית, ובסבתות ששומרות על הנכדים. סקר שביצעו מכון מדגם ו-iPanel בקרב 800 הורים וילדיהם הבוגרים חשף כי 87% מן ההורים מסייעים לילדיהם כלכלית, ו-66% עושים זאת מדי חודש, בממוצע 2,141 שקלים. ו-76% נושאים גם בהוצאות חד-פעמיות, בממוצע כ-63,000 שקלים בשנה.
ע', מהנדס היי-טק בן ארבעים עם ארבעה ילדים, מצייר את התמונה מן החיים עצמם: הכנסה משפחתית של כ-20,000 שקלים נטו, ובסוף החודש, לא נשאר כלום. "אני לא מבין איך מ-20 אלף לא נשאר כלום", אמר. אלף שקלים מהוריו, עוד אלפים נוספים מהורי אשתו. "מתי לא אצטרך עזרה? כשאהיה מנכ"ל?"
הסקר החברתי של הלמ"ס לשנת 2019, שכלל ראיונות עם 7,575 איש המייצגים כ-7.5 מיליון ישראלים, מוסיף נדבך חשוב: 42% מהישראלים בני 20 עד 44 נעזרים כלכלית בהוריהם. ובשאלה לאן יפנו אם יצטרכו לגייס בדחיפות 5,000 שקלים, 41% ענו: להורים. לא לבנק, לא לחבר. להורים.
נדוניה: מי משלם על הדירה?
ההשתדלות לסייע לילדים להקים בית נאמן בישראל היא מעבר לנוהג חברתי. הענקת דירה כנדוניה, או לפחות שותפות ניכרת ברכישתה, נחשבת במגזר החרדי לאחת ממחויבויות ההורים הגדולות בחיי ילדם הנשוי ושני זוגות ההורים, ולעיתים אף הסבים, נוטלים בכך חלק מכובד. בזכות כך, זוגות צעירים רבים זוכים לגג יציב מעל ראשם כבר בראשית דרכם המשותפת, עוד בטרם הכנסתם מאפשרת זאת בכוחות עצמם.
השאלה מתחדדת כשבוחנים את הנתונים: שכרם הממוצע של גברים ונשים חרדים נמוך בפער ניכר משכרם של לא-חרדים מה שמותיר את שאלת המימון פתוחה לכאורה. אלא שהמנגנון בנוי משכבות. מעבר לעזרה ההורית הישירה, ישנם ארגוני חסד וגמ"חים, לצד יועצי משכנתאות המכירים לעומק את הצרכים הייחודיים של הציבור החרדי, ויודעים לנווט בתוך המערכת.
עבור משפחות שאין להן אמצעים, קיימים גם ערוצי גיוס קהילתיים ייעודיים לנדוניות. כלכלה שלמה הפועלת במקביל לשוק הרשמי, ואינה מופיעה בשום תקציב ממשלתי. גם בקהילות החרדיות בארצות הברית, מונסי, לייקווד ואחרות, המודל מוכר היטב: העברות כספיות מהורים ממלאות תפקיד מכריע ביכולת הרכישה, אף שעומסי החוב שם אינם קלים יותר.
כשהדור הבא לא יוכל לסמוך על ההורים
חוקרים המתמחים בכלכלה פוליטית מסבירים את התופעה בחדות: ככל שהמדינה מצמצמת את מעורבותה ברווחה הציבורית, ערכה של המשפחה כרשת ביטחון גדל. לפי גישה זו, הסיוע ההורי אינו רק מחווה רגשית, הוא השקעה לכל דבר. ובמקביל, הוא מבצר אי-שוויון בין-דורי: מי שהוריו יכולים לעזור, מתקדם. מי שלא, נשאר מאחור.
משפחה שבה האב יושב באוהל תורה אמנם מקבל מעט מלגות, קצבאות והנחות, אך הסכומים אינם מגיעים לכדי כלכלת משפחה שלמה, וההורים ממלאים את הפער. כך הפכה עזרת ההורים לאבן יסוד של המודל כולו.
ניתוחים של חוקרים בתחום מזהירים מפני משבר מתגבש שהדור הבא כבר לא יוכל להסתמך על הורים ומחותנים כפי שהדור הנוכחי הסתמך. השרשרת הבין-דורית נחלשת. אברכים רוכשים דירות ישנות יותר, קטנות יותר, ונודדים לפריפריה. השאלה אינה אם המודל יחזיק, אלא מתי, ואיך, הוא ישתנה.
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!