פרעות יאשי: הטבח שפתח את הפתרון הסופי
יאשי, בירת מחוז מולדביה שבצפון-מזרח רומניה, לא הייתה עיר אנונימית בנוף היהודי. קהילה יהודית עתיקה שרשה את עצמה בה לאורך דורות, ובשיאה פעלו בתחומה עשרות בתי כנסת. ערב המלחמה מנתה הקהילה עשרות אלפי נפשות מתוך כלל תושבי העיר.
אבל יאשי הייתה גם מרכז של אנטישמיות ארגונית מושרשת. שם נוסדה ליגת ההגנה הנוצרית-לאומית של א.ק. קוזה, ומשם צמחה תנועת הלגיון של קודריאנו. לאורך עשרות שנים נחקקו ברומניה חוקים מגבילים נגד יהודים, ואנטישמיות מוסדית הייתה חלק מרקמת החיים הפוליטיים, המלך קרול השני לא טרח להסתירה, והודה בגלוי בקיומה.
מה שהתרחש בסוף יוני 1941 לא היה פרץ ספונטני. זה היה מבצע מתוכנן: כשבועיים לפני הפרעות הוזמנו יהודים לחפור קברים בבית הקברות של פקורארי, מידותיהם נקבעו מראש על ידי עיריית יאשי. האחריות חולקה בין שירות המידע המיוחד הרומני, המטה הצבאי הרומני ומודיעין הצבא הגרמני. יחידה מיוחדת של כ-160 איש יצאה עם משימה כתובה: "לחסל את יהודי מולדביה בגירוש או השמדה". ב-27 ביוני התקשר אנטונסקו אישית לקולונל קונסטנטין לופו ומסר פקודה ברורה: "לנקות את יאשי מאוכלוסייתה היהודית".
שלושה ימים שמחקו קהילה
הניצוץ הגיע מהאוויר. ב-24 ביוני הפציץ חיל האוויר הסובייטי את יאשי, ושמועות התפשטו כי היהודים הדליקו משואות לכוון את המפציצים. ב-26 ביוני הפצצה שנייה הרגה כ-600 איש; דיווחים צבאיים רומניים טענו שנמצאו יהודים בצוותי מטוסים סובייטיים שנפלו. באותו יום נורו שלושה יהודים שהואשמו בסימון מיקומים , הקורבנות הראשונים בטרם החל הפוגרום הגדול. בבוקר 28 ביוני הופיעו על קירות העיר כרזות שקראו לנקמה; בשעה 21:00 ירה מטוס, כנראה גרמני, זיקוק אות , והפוגרום החל.
בלילה שבין 28 ל-29 ביוני פשטו קבוצות חיילים, ז'נדרמים וגרמנים על בתי יהודים, שדדו ורצחו. אלפי יהודים נגררו לרחובות ואולצו לצעוד לכיוון מפקדת המשטרה, הצ'שטורה, כשידיהם מורמות; לאורך הדרך הוכו באבנים, שברי זכוכית, אלות ופגיונות. בשעה 14:00 ביום 29 ביוני, "יום ראשון השחור", פתחו חיילים גרמנים ורומנים אש ישירה לתוך ההמון שהוחזק בחצר הצ'שטורה. בפוגרום הראשוני נרצחו לפחות 8,000 איש.
מי ששרד הועלה על הרכבות. ב-30 ביוני יצאו שתי רכבות מיאשי: הראשונה נשאה כ-2,500 יהודים ב-33 קרונות אטומים שנסעו שישה וחצי ימים בחום הקיץ ללא מים; יותר מ-1,400 מתו בה. הרכבת השנייה כיסתה 20 ק"מ ב-8 שעות, ו-1,194 נפשות נספו. בלילה שבין השני לשלישי ביולי עמדה ויוריקה אגריצ'י, נשיאת סניף הצלב האדום בעיר רומן, בתחנת הרכבת לחלק כיבוד לחיילים. היא שמעה אנחות מהקרונות האטומים, ניגשה, הבינה מה מתרחש, ודרשה מהשומרים לפתוח את הדלתות, בזכותה יצאו חלק מהיהודים לנשום אוויר, גופות המתים הוצאו, והאסירים קיבלו מזון ומשקה. על כך פוטרה מתפקידה, גונתה בחריפות על ידי קהילת רומן, ונאלצה לעבור לבוקרשט. ב-1983 הכיר בה יד ושם כ"חסידת אומות העולם".
שנים ארוכות של שתיקה
הפוגרום ביאשי שונה מרוב אירועי השואה בממד אחד בולט: הוא בוצע לאור היום ותועד ב-127 תצלומים. בין המשתתפים לא נמנו רק חיילים וז'נדרמים, אלא גם שכנים, סטודנטים, פקידים, פועלי רכבת, גמלאים ונשים מבוגרות, חתך רחב של האוכלוסייה הרומנית.
ב-1946 העמידה רומניה לדין 57 אנשים; 23 נידונו למאסר עולם עם עבודת פרך, ואנטונסקו הוצא להורג. אבל אף קצין גרמני אחד לא הובא למשפט, ורוב הז'נדרמים ומלווי רכבות המוות לא נשפטו כלל. ב-1997 זיכה בית משפט רומני שני קולונלים שמסמכים ארכיוניים שנחשפו לאחר מכן הוכיחו את מעורבותם הישירה בגירושים ובהשמדה. שנים ארוכות בחרה רומניה להמעיט בממדי השואה שבוצעה על אדמתה, אפילו חברי פרלמנט שהתנגדו לאלימות הכירו בכך שהפוגרום פגע בשמה הטוב של המדינה.
שאלת הפיצויים נותרה פתוחה 70 שנה. ניצולי יאשי לא שהו במחנות ריכוז מוגדרים ולא בגטאות סגורים, ולכן נפלו בין הכיסאות של מערכת הפיצויים הגרמנית, שהסתכמה ביותר מ-70 מיליארד דולר לניצולי שואה. רק ביולי 2017, לאחר משא ומתן מול ממשלת גרמניה בברלין, הוכרו לראשונה ניצולי הפוגרום ורכבות המוות כזכאים לפנסיית פיצויים.
שרידי קהילה בת שלוש מאות שנה
בית הקברות היהודי הישן ביאשי עדיין קיים, אך מצבו עגום. משלחות שביקרו במקום תיארו הזנחה קשה: על מצבות עתיקות מונחות קערות מזון לבעלי חיים, ומי שרצה לקיים להגיד קדיש על המצבה נאלץ תחילה לנקות אותה. אם כי בשנים האחרונות נעשים מאמצים לתעד את הקברים ולהכריז עליהם כאתרי מורשת.
מ-130 בתי הכנסת שפעלו ביאשי לפני המלחמה נותרו שניים בלבד. העיר שבה חיו עשרות אלפי יהודים מאכלסת כיום קומץ יהודים בלבד.
ניצולי הפוגרום נשאו את זיכרונותיהם לאורך כל חייהם. אלה שהצליחו לברוח מהרכבות או להסתתר בימי הפרעות שרדו עם צלקות עמוקות, אובדן הורים, אחים, שכנים, ועולם שנמחה תוך שלושה ימים. רבים מהם עלו לאחר המלחמה לישראל; אחרים התפזרו לארצות הברית ולמדינות אחרות. כמעט כולם נשאו שאלות שלא יקבלו תשובה, היכן נקברו יקיריהם, ומה עלה בגורל הקדושים שפונו מהקרונות לאורך מסלול הרכבת.
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!