הדברים שכלכלנים לא יגידו לכם לעולם בשידור חי
פברואר 2008. כמה חודשים בלבד לפני אחד המשברים הפיננסיים החמורים בהיסטוריה, פרסמה ה-NABE האיגוד הלאומי לכלכלה עסקית, ארגון שמתאר את עצמו כמי שמושך "את המוחות הבהירים ביותר" בכלכלה, סקר שבו רוב הכלכלנים הביעו אופטימיות. הכי גרוע, הם סברו, כבר מאחורינו. כמה חודשים לאחר מכן קרסו שוקי האשראי, שוק הדיור התפרק, ומיליוני אמריקאים איבדו את עבודתם. ביל מיטשל, כלכלן אקדמאי ואחד ממפתחי תיאוריית המטבע המודרני, היה בין הקולות הביקורתיים שקראו להפחית משמעותית את האמון בתחזיות הכלכלנים המיינסטרים.
הכישלון הזה לא היה מקרה חד-פעמי. הוא ממחיש בעיה עמוקה יותר: פער עצום בין מה שכלכלנים מאמינים לבין מה שמתרחש בפועל. מחקר שפרסם בריאן קפלן ב-2002 בכתב העת הכלכלי היוקרתי The Economic Journal מצא שהציבור הרחב ו-250 כלכלנים בעלי דוקטורט חיים, פשוטו כמשמעו, במציאויות שונות. שאלו את שניהם על אותם נושאים בדיוק, ותקבלו תשובות מנוגדות לחלוטין.
לדוגמה: 74% מהציבור הרחב ייחסו את עליות מחירי הדלק לתאוות הבצע של חברות הנפט. בעוד בקרב הכלכלנים 89% אמרו שמדובר פשוט בחוק ההיצע והביקוש. בנוגע לשכר הריאלי ב-20 השנים שקדמו לסקר: הציבור הכללי הרגיש שהוא ירד, הכלכלנים ידעו בבירור שהוא עלה. על הסכמי סחר חופשי: רוב הציבור ראה בהם גורם לאובדן משרות, רוב הכלכלנים ראו בהם ברכה לכלכלה. הפער הזה עקבי, רחב ושיטתי, והוא מעלה שאלה שאי-אפשר להתחמק ממנה: מי טועה? ומדוע?
קפלן בחן שני הסברים נפוצים ודחה אותם. הראשון: שכלכלנים מוטים לטובת האינטרס האישי שלהם, גברים לבנים אמידים עם ביטחון תעסוקתי, שמרציונליזים מדיניות המיטיבה עמם. הממצא המפתיע: גם כאשר מנטרלים סטטיסטית את כל גורמי האינטרס העצמי, הפער בין כלכלנים לציבור מצטמצם בכ-20% בלבד. 80% נותרים בלתי מוסברים. ההסבר השני: שכלכלנים הם "פונדמנטליסטים של השוק החופשי" שאידיאולוגיה ימנית מעוורת אותם. גם כאן, הממצאים מפתיעים. כלכלנים נוטים מעט שמאלה מהממוצע, וכשמנטרלים את ההשפעה האידיאולוגית, הפער בין כלכלנים לציבור דווקא גדל.
מי מותר להיכנס?
אנגוס דיטון, זוכה פרס נובל לכלכלה (2015), תיאר בספרו את מקצוע הכלכלה כ"מועדון" עם כללי קבלה נוקשים. מספר מצומצם של כתבי עת, ביניהם בטאונים של אוניברסיטאות מובילות, קובעים קריירות, ומגוון הדעות המקובל בהם מצומצם בהתאם. גישות כמו כלכלה מרקסיסטית, פמיניסטית, פוסט-קיינסיאנית, או תיאוריית המטבע המודרני נותרות בשוליים. (תיאוריית המטבע המודרני היא גישה הטוענת שממשלה ריבונית המנפיקה את מטבעה אינה כפופה לאותם אילוצים פיננסיים כמו משק בית פרטי).
דיטון עצמו לא מקמץ במילים בביקורתו על מקצוע הכלכלה. רוברט סולו, חתן פרס נובל לכלכלה (1987), הגדיר את מנגנון הקידום בתחום בצורה ציורית: "הדרך להתקדם בכלכלה היא לספק טיעון מבריק לטובת מסקנה אבסורדית."
הסגירות הזו אינה רק עניין אקדמי. כשעלה שכר המינימום בניו ג'רזי בשנות ה-90, ערכו הכלכלנים דייוויד קארד ואלן קרוגר מחקר השוואתי מול פנסילבניה השכנה ומצאו שהעלאת השכר לא גרמה לאבטלה, בניגוד גמור לתחזיות המודל הסטנדרטי. חלק מהכלכלנים קיבלו את הממצאים, אחרים דבקו בתיאוריה. הכלכלן האמריקאי דיק ארמי אף הכריז שמקדונלד'ס תחליף את מדיחי הכלים שלה במכונות, בעוד שמקדונלד'ס מעולם לא השתמשה בכלים כאלה מלכתחילה.
איזבל סוהיל, חוקרת במכון ברוקינגס, מכון מחקר עצמאי ומשפיע בוושינגטון, ניסחה את הפרדוקס בכנות נדירה: כלכלנים מיינסטרים רבים מודעים היטב לפגמים במודל הפשטני שהם מלמדים, ובכל זאת ממשיכים ללמד אותו כאמת מוחלטת.
כשהנתונים מספרים אחרת
כאן, אולי, טמון הכישלון הגדול מכולם. דוח אי-השוויון העולמי, שפרסמה "מעבדת אי-השוויון העולמית", מציג תמונה שקשה להכיל: פערי ההכנסה ברחבי העולם עמוקים בהרבה ממה שנתוני הצמיחה הממוצעת מרמזים עליו. מחצית האנושות, שזה מיליארדי בני אדם, מחזיקה בחלק זעום בלבד מהעושר הגלובלי, בעוד שהעשירון העליון של העשירון העליון, קומץ קטן במיוחד 0.1%, מרוויח בשנה כמו כל אותם מיליארדים גם יחד. פערים אלה אינם תוצר של מקרה או של נסיבות חולפות, אלא פרי של מבנה כלכלי עמוק ומושרש, שנבנה לאורך שנים.
המספרים הללו אינם חדשות, אלא מגמה המתמשכת כבר עשורים. חלקה של מחצית האנושות התחתונה בהכנסה הגלובלית ירד באופן עקבי לאורך השנים, בעוד שהמיליארדרים חוו צמיחה מואצת בעושרם. משבר הקורונה לא עשה אלא להאיץ מגמה זו. ניתוח שטחי של נתוני הצמיחה עשוי לצייר תמונה אחרת, אך כשנקודת המוצא היא כמעט כלום, גם צמיחה יפה על הנייר נותרת כמעט כלום במציאות.
אז מדוע הכלכלה כמקצוע מתקשה לדון בכך ישירות? הגישה הכלכלית שהשתלטה על העשורים האחרונים נשענת על הנחה פשוטה: כל אחד מרוויח בדיוק לפי מה שהוא תורם. לפי ההיגיון הזה, מי שמרוויח מעט פשוט תורם מעט. אך ד"ר סוהיל מצביעה על הבעיה: המציאות מורכבת יותר. מעסיקים גדולים מחזיקים בידם כוח רב יותר משיש לעובד הבודד, חברות ענק שולטות בשווקים שלמים ומכתיבות מחירים ושכר, ועובדים מייצרים היום יותר ממה שייצרו בעבר, אך שכרם לא עלה בהתאם. כלומר, הבעיה אינה שאנשים עובדים פחות או פחות טוב, אלא שהמערכת עצמה בנויה באופן שפרי עבודתם זורם למקומות אחרים.
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!