כשראשי הערים ישלטו בעולם: כוחן העולה של הערים הגלובליות
קרוב ל-100,000 שוטרים, כך נראה כוח המשטרה של מקסיקו סיטי, אחד מכוחות אכיפת החוק הגדולים בעולם עבור עיר בודדת. לא של עיר שכנה. לא של מחוז. של עיר אחת בלבד. המספר הזה, שנשמע כמעט דמיוני, מלמד על משהו עמוק יותר שקורה בעולם בשנים האחרונות: ערים גדולות הפכו לכוחות בפני עצמן, ולעיתים הן חזקות אף יותר ממדינות שלמות.
ניו יורק מנהלת תקציב שנתי של עשרות מיליארדי דולרים, סכום החוצה בהרבה את התקציבים הלאומיים של מדינות רבות בעולם. סיאול המטרופולינית, אחת הערים הגדולות בדרום קוריאה, מייצרת תוצר כלכלי הגדול ממרבית מדינות העולם. איך זה ייתכן שעיר בודדת עוקפת כלכלית מדינה שלמה? התשובה טמונה בקצב העיור חסר התקדים שהעולם עובר כבר עשרות שנים.
במהלך המחצית האחרונה של המאה ה-21 גדל באופן ניכר מספר הערים הגדולות בעולם, ולצדן צמח גם מספר ה'מגה-ערים', ערי-על עם אוכלוסייה של יותר מעשרה מיליון תושבים, שממשיך לעלות משנה לשנה. רשת נרחבת של ערים גדולות ובינוניות, הפרושות על פני עשרות מדינות ברחבי העולם, אחראית לחלק משמעותי ביותר מהתוצר הכלכלי העולמי, בעוד שמיעוט קטן של מדינות אחראי לחלק ניכר נוסף ממנו.
ראשי ערים: מנהיגות טובה יותר?
בשנת 2013 יצא לאור ספר שהעלה את הרעיון הזה לכותרות: "אילו ראשי ערים היו שולטים בעולם", מאת בנימין ר' ברבר, פרופסור אמריקאי למדע המדינה שנפטר ב-2017. טענתו המרכזית הייתה חדה וברורה: מדינות הלאום משותקות מול אתגרים גלובליים כמו שינויי אקלים וטרור, משום שהבעיות פשוט גדולות מדי עבורן. ראשי ערים, לעומת זאת, פרגמטיים יותר, קרובים יותר לתושביהם ופחות כבולים באידיאולוגיה, ולכן, כך טען ברבר, מנהיגות עירונית מצליחה במקום שבו שלטון מרכזי נכשל.
הרעיון הזה לא נשאר על הנייר בלבד. בעקבות פרסום הספר קם גוף בשם "הפרלמנט הגלובלי של ראשי הערים", שקיים את מפגש התכנון הראשון שלו באמסטרדם, הולנד. אדריכל בשם ריניר דה חראף, ששהה במפגש, פרסם ביקורת חריפה. לדבריו, ראשי ערים מצליחים דווקא משום שהם לא אחראים על העולם כולו. "הם מצליחים משום שמותר להם להתמקד באחריות קטנה יותר, מיידית יותר, מקומית יותר", כתב דה חראף, והזהיר: הענקת סמכות גלובלית לראשי ערים עלולה לבטל את ההצלחה הזו במהירות מפתיעה.
ודה חראף מעלה קושי נוסף, פשוט לכאורה אך מטריד למדי, רק מחצית מהאנושות חיה בערים בפועל. מי, אם כן, ייצג את המחצית השנייה בשלטון המקומי החדש הזה? הוא מציין גם שערים רבות בעולם אינן שולטות במלוא שטח המטרופולין שלהן. ראש עיריית פריז, למשל, אחראי בפועל על כ-2 מיליון תושבים בלבד, מתוך כ-10 מיליון החיים באזור הפריזאי הרחב. מוסקבה, הנחשבת למגה-סיטי היחידה ביבשת אירופה, מפוצלת באופן דומה מבחינה מנהלית: סמכות ראש העיר שם מוגבלת לפחות מ-10 מיליון תושבים.
רשת הערים שמעצבת את העולם
בלי צורך בפרלמנט רשמי כלשהו, ערים כבר מתארגנות ופועלות יחד מזה כשני עשורים. הרשת C40 הוקמה ב-2005 ביוזמת ראש עיריית לונדון דאז, קן ליווינגסטון. כיום היא מונה 96 ערים, ומייצגת רבע מהתוצר הכלכלי העולמי וכ-13% מאוכלוסייתו. עיקר עיסוקה הוא המאבק בשינויי האקלים, והיא מעודדת ערים לפעול גם כשממשלות לאומיות מהססות או נסוגות ממחויבויותיהן.
מעבר ל-C40, ערים רבות ברחבי העולם החלו בשנים האחרונות לפתח מנגנונים עצמאיים לניהול קשרים בינלאומיים, לעיתים במקביל ולעיתים כתחליף לערוצים הדיפלומטיים המסורתיים של מדינותיהן. המגמה הזו מעידה על שאיפה גוברת של ערים לפעול כשחקניות עצמאיות בזירה הגלובלית, גם אם בפועל ההשקעה הכספית בפעילות כזו נותרת בדרך כלל צנועה למדי ביחס לתקציב הכולל של העירייה.
לאן זה מוביל? השאלה כיצד ייראו היחסים העתידיים בין ערים למדינות מעסיקה כיום חוקרים ואנשי מדיניות רבים, המנסים לשרטט תרחישים אפשריים לעתיד הזה, מעצמאות עירונית נרחבת יותר, שבה ערים ינהלו בעצמן היבטים כמו גבולות ומיסוי; דרך התחזקות מחודשת של השליטה הממשלתית המרכזית על השלטון המקומי; ועד להעמקת פערים כלכליים וחברתיים שתהפוך ערים למובלעות מבוצרות. איזה מהתרחישים האלה יתממש בפועל? קשה לדעת כבר עכשיו. ברור רק שהוויכוח על מקומן של הערים בעולם, ועל השאלה מי באמת אמור לנהל אותנו, הממשלה הרחוקה או ראש העיר הקרוב, רק הולך ומתחזק.
כשראשי הערים בישראל תופסים את המושכות
עלייתם של ראשי ערים ככוח מדיני-כלכלי המתחרה בסמכות המדינה מתקיימת גם בישראל, בקנה מידה קטן יותר אך לא פחות מהותי. פורום ה-15 מאגד כיום 17 ערים "עצמאיות", שאינן מקבלות מענקי איזון ופיתוח מהמדינה, מתל אביב-יפו וחיפה ועד ראשון לציון, פתח תקווה ובאר שבע ומייצג כשליש מאוכלוסיית המדינה. הפורום ממחיש כיצד ראשי עיריות מסוגלים לפעול כגוש שלטוני אחד מול הממשלה, בדיוק כמו רשתות הערים הגלובליות.
דוגמה בולטת לכוחו של הפורום נרשמה במרץ 2023: בעיצומו של הדיון בחוק ההסדרים, בראשות ראש עיריית תל אביב דאז רון חולדאי, איימו ראשי ערי פורום ה-15 להשבית את ועדות התכנון והבנייה ואת מערכת החינוך העירונית בכל הרשויות החברות, אם הממשלה לא תסיר מהצעת החוק את פרקי "הלאמת הארנונה" והתשתיות הלאומיות. האיום נתפס כהפעלת כוח שלטוני מוניציפלי חסר תקדים כלפי הממשלה המרכזית, ובעקבותיו נסוג האוצר בחלקו מהסעיפים השנויים במחלוקת.
בקצה אחר של המפה הפוליטית ניצב פורום ראשי הרשויות החרדיות, המאגד את בני ברק, אלעד, ביתר עילית, מודיעין עילית ובית שמש, בראשות ראש עיריית ביתר עילית מאיר רובינשטיין. ביוני 2026, על רקע גל המעצרים של עריקי ישיבות, הודיע הפורום למפכ"ל המשטרה על הפסקה מיידית של שיתוף הפעולה העירוני עם המשטרה, כולל הקפאת פרויקטים ברווחה ובשיטור קהילתי, ופינוי מבנים ששימשו כתחנות משטרה. הצעד ממחיש עד כמה ראשי עיר יכולים "לסגור את השערים" בפני מדיניות המדינה, ומוכיח ש"ממשל הערים" שעליו כתב בנימין ברבר אינו תיאוריה אקדמית השמורה לערי מגה-סיטי, אלא מתרחש גם בגבולותיה הלא גדולים של מדינת ישראל.
תגובות
היו הראשונים להגיב!