ליל ניטל: הלילה שבו עצרו מללמוד תורה
בליל ראש השנה האזרחית, כשרוב העולם התכנס לחגוג את תחילת השנה למניינם, קהילות יהודיות שלמות במזרח אירופה נהגו מנהג מעניין: הם עצרו מללמוד תורה. בבתי המדרש, שבדרך כלל המו קולות לומדים עד שעות הלילה המאוחרות, השתרר שקט. במקום זאת, משפחות התכנסו סביב שולחנות למשחקי שחמט, או עסקו בעיסוקי חול כמו חישוב הוצאות השנה שחלפה.
המנהג, המכונה "ניטל נאכט" (ליל ניטל באידיש), התפתח בקהילות אשכנז במשך מאות שנים והפך לחלק מהמסורת היהודית המזרח-אירופית. השם "ניטל" נגזר ככל הנראה מהלטינית Natale Domini -ביטוי שבעצם מתייחס ליום הולדתו של אותו האיש, נאטאלֶה פירושו הולדת, אך במסורת קיבל משמעויות נוספות: "ליל נטילתו מן העולם" של אותו האיש, או אפילו ראשי תיבות של "נישט יידן טאָרן לערנען", "ליהודים אסור ללמוד תורה".
המנהג עורר תמיהה רבה, שהרי הוא עומד בניגוד גמור למצוות "והגית בו יומם ולילה", החובה לעסוק בתורה בכל עת. אך מאחורי המנהג הייחודי הזה ישנה היסטוריה מורכבת ומסורות עממיות שהתפתחו במשך דורות.
המקור הקדום ביותר לכינוי "ניטל" מופיע כבר לפני כ-1,980 שנים, סביב השנים ה'מ"ו-ה'נ"ח, אצל המהר"ם מרוטנבורג, שציטט את רש"י: "דמן הדין אינו אסור לסחור אלא ביום האיד שעושין בשביל יש"ו הנוצרי, כגון ניטל וקינה". ברוב הדפוסים, אזכור זה הושמט על ידי הצנזורה הנוצרית, עדות לרגישות הרבה שאפפה את הנושא.
בסוף תקופת הראשונים שנות ר"י עד ר"ס (המאה ה-14) מופיע אזכור ראשון למנהגים מיוחדים בלילה זה. בהגהות ל"ספר המנהגים" של רבי יצחק אייזיק מטירנא מצוין מנהג לומר את תפילת "עלינו לשבח" בקול רם בליל ניטל, כולל המילים "שהם משתחווים להבל וריק", משפט שבדרך כלל נאמר בלחש מחשש לתגובת הסביבה הנוצרית. רבי עובדיה מברטנורא כתב שאסור לשאת ולתת עם הנוצרים "בכל יום ראשון, וכן בכל יום איד שלהן שעושין אותו כגון נט"ל".
אך האזכור המפורש הראשון למנהג הביטול מלימוד תורה מופיע רק בעיצומה של תקופת האחרונים במאה ה-17, בפירושו של רבי יאיר חיים בכרך, רבה של וורמייזא "מקור חיים" על שולחן ערוך (מחבר שו"ת "חוות יאיר"). הוא מדווח על "מנהג ביטול הלימוד בליל חוגה פלונית", ואף מביע התנגדות למנהג, תוך שהוא מלין על כינוי הגנאי 'ניטל' ותמה על מנהגים המתריסים נגד הנצרות: "פן יבולע גדי בין שבעים אריות. ולא סמכינן אניסא", כלומר, מפני הסכנה הכרוכה בזלזול גלוי בנצרות.
למה לא לומדים? הטעמים למנהג
לאורך הדורות הוצעו טעמים רבים ושונים למנהג הזה, החל מסיבות ביטחוניות פשוטות וכלה בהסברים רוחניים עמוקים. הטעם המעשי והפשוט ביותר היה פיקוח נפש. בדורות קדומים היה לילה זה זמן של סכנה ממשית ליהודים. הגויים היו מכים ותוקפים באכזריות כל יהודי שנמצא ברחובות, והחזיקו זאת למצווה לנקום את דם אותו האיש.
במקומות רבים היה אף חוק מלכותי מפורש האוסר על יהודי לצאת ממפתן ביתו בליל זה. מקורות מציינים שבעיר וורמס היו הגבלות על תנועת יהודים בלילה זה, ואם ראו נר דולק בבית יהודי, היו מעלילים עליו שיצא מביתו. לכן הנהיגו בני ישראל שלא לקבוע עת לתורה בלילה זה, שלא להדליק נרות, אלא להשכיב את עצמם לישון באשמורה הראשונה ולסגור תריסי חלונות ודלתות.
הסיבה הביטחונית הזו מוסברת במקורות שונים כגזירה של חכמי הדורות באותם מקומות ובאותם זמנים משום פיקוח נפש. בדורות מאוחרים המשיכו את המנהגים אף שטעמם כבר בוטל, ובנו עליהם תילי תילים של מנהגים וטעמים הלכתיים. אך לצד הטעם המעשי הזה ישנם הסברים רוחניים וקבליים.
רבנים שונים הציעו טעמים נוספים: יש שכתבו שהטעם הוא משום אבלות, שנולד בו אותו האיש, ולכן ראוי להתאבל. לימוד התורה גורם לשמחה, ולכן אין ללמוד ביום זה. אולם החתם סופר דחה טעם זה והקשה: מדוע לא התירו ללמוד ב"דברים הרעים" כמו בתשעה באב? ומדוע יש חילוק בין קודם חצות לאחריה?
החתם סופר עצמו הציע הסבר אחר, ששמע מרבו רבי נתן אדלר: האיסור נועד למנוע מצב מעורר קטרוג. "אפשר נהגו קדמונינו כן כדי לא ליתן מקום לבעל דין לבא ולטעון שהרי נהגו הגויים בליל אידם לבא ולהתאסף בבית תפילתם בחצות הליל ואילו בנ"י ישנים על מיטותיהם ויהי' ח"ו קיטרוג בענין זה". ולכן תיקנו שילכו לישון מוקדם כדי שיוכלו לקום בחצות ללמוד, וזה כנגד זה יתבטל כוחם ע"י לימוד התורה.
בשו"ת דברי ישראל, מאת הגאון הרב ישראל וועלץ, ביאר שהלילה הזה צריך התגברות יתירה להחליש כוח הסטרא אחרא, ולכן צריך דביקות גדולה בהבורא יתברך, ולכן נהגו כל ישראל לבטל לימודם מתורה בלילה זה.
הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מנדל שניאורסון, הסביר שהטעם הוא כדי שלא להחיות את אותו האיש ואת המאמינים בו על ידי הזרמת "חיות דקדושה" באמצעות לימוד התורה.
טעם מעניין נוסף הובא בשם ה'שם משמואל': 'כי עסק התורה בהכרח פותח את הלב ואולם אותו זמן דינים מזומנים לו ויחד עם ד"ת יוכלו אף הם להכנס פנימה ללב מחמת כח הטומאה השורה בעת לידתו ואף התורה שלומד (שלא לשמה) אין בה כח לדחות הטומאה כמו שהוא עצמו לא הועילה תורתו שהיה תלמיד ריב"פ ע"כ מבטלין מעסק התורה שחוששין אז מהתפשטות כח הטומאה'. עוד הסבירו צדיקים: שאותו האיש אף שלמד הרבה, כיוון שהיה תלמוד ללא מעשה, יצא לתרבות רעה. לכן תיקנו שלא ללמוד, כדי להראות שלימוד שאינו מביא לידי מעשה אינו כלום.
בספרים מציינים שבהימנעות מלימוד התורה בליל ניטל אין חשש "ביטול תורה", כי "מנהג ישראל תורה הוא", וקיום המנהג עצמו נחשב כקיום מצוות תלמוד תורה.
שחמט, קלפים ומחלוקות: מה עושים בניטל?
אם אין לומדים תורה בליל ניטל, מה כן עושים? שאלה זו הובילה להתפתחות מנהגים ייחודיים ומגוונים בקהילות השונות. המנהג העיקרי היה להימנע מלימוד תורה מהשקיעה ועד חצות הלילה. תלמידי החתם סופר הלכו לישון מוקדם ולמדו תורה לאחר חצות הלילה, אך קהילות רבות מילאו את הזמן בפעילויות חלופיות מגוונות.
המנהג הידוע והמרכזי היה משחק השחמט. אחת התמונות המפורסמות בהקשר זה היא התמונה של הרבי מלובביץ' משחק שח עם חותנו. בליקוטי שיחות מסופר שהריי"ץ העיד שאביו הרש"ב נהג לשחק או לעמוד בשעת המשחק ולהציע איך לשחק בשחמט. הרעיון הוא שאפילו בזמן שאין יכולים ללמוד, ינצלו הזמן לשחק במשחק שיש בו חכמה. אחרים שיחקו במשחקי קלפים שונים. החתם סופר אף העיד שראה שעל ידי איסור המשחק באו לכמה ענייני מחלוקת ולשון הרע, ונטה להתיר לשחק בקלפים בליל ניטל.
מנהגים מיוחדים אחרים התפתחו בחצרות חסידיות שונות. אחד מאדמו"רי גור נהג לחתוך רצועות נייר טואלט לשבת עבור כל השנה, המהרש"א חישב בלילה זה את הוצאותיו והכנסותיו והפריש מעשר לעניים. רבים ניצלו את הניטל לטפל בחשבונות, לתייק מסמכים או לעסוק בעבודות בית.
בחסידות מטרסדורף נהגו לטגן מאכלים הנודפים ריח חזק ומרתיע במיוחד, "רמז לסירחונם". ישנם שנהגו לקרוא ביום זה ספר עברי מימי הביניים המוקדמים המציג את קורותיו של אותו האיש בצורה לעגנית. כמו כן הופיעה במאה ה-19 "מגילת ניטל", המגוללת את קורות אותו האיש, ומיוחסת לאחד מתלמידי החתם סופר. קריאת סיפורי צדיקים הייתה במחלוקת, הנטעי גבריאל מביא שרבי מרדכי מנדבורנה אמר כי סיפורים אלו בכלל האיסור, אך בעל ערוגות הבושם התיר.
מנהגים נוספים כללו קריאה בקול של תפילת "עלינו לשבח" ובפרט המשפט "שהם משתחווים להבל וריק". על פי מאמר הבעל שם טוב היה איסור לטבול, אם כי יש מתירים לאחר חצות. ישנן קהילות חסידיות שנמנעו מלהינשא בלילה זה. המנהג לאסור ללמוד תורה ב"ניטל" כלל כתיבת חידושי תורה, לימוד ספרי מוסר ולימוד ספרי חסידות, אבל הרהור בדברי תורה היה מותר.
נושא מורכב נוסף היה זמן הניטל. בשנת 1582 הלוח הנוצרי הוזז בעשרה ימים, ובמקום הלוח ה"יוליאני" הונהג הלוח ה"גרגוריאני". האורתודוקסים חוגגים ב-6 בינואר, ואילו הקתוליים ב-25 בדצמבר. נמצא שיש שני תאריכים ליום אידם, והמנהגים נחלקו ביניהם: יש שנהגו "ניטל גדול" ו"ניטל קטן", בשני התאריכים. ויש שבחרו בין שני המועדים לפי מנהג הרוב באותה מדינה.
אך לא כולם קיבלו את המנהג. בקרב עדות המזרח והציבור הליטאי כלל לא התקבל המנהג שלא ללמוד. הרב עובדיה יוסף פסק: "אין ממש בדברי האומרים כן, ואין לדבריהם כל יסוד כלל… בכל ארצות המזרח לא יישמע ולא ייפקד ולא ייזכר מנהג זה כלל". לטענתו, הסיבה העיקרית הייתה מפני הסכנה שהייתה אז למי שיוצא מביתו, ולכן גזרו על הלומדים שיישארו בביתם, וכך השתרבבה הטעות שאין ללמוד כלל.
גם בארץ ישראל התעוררה מחלוקת. חכמים שונים דנו בשאלה האם יש מקום למנהג זה בארץ הקודש. בחסידות סלונים בארץ ישראל הורה האדמו"ר ללמוד כרגיל. גם המהרי"ץ דושינסקי (הראשון) משעלה לארץ ישראל לימד כרגיל לתלמידיו, וכך נוהגים היום בחסידות דושינסקי. חסידי חב"ד ממשיכים במנהג גם בארץ.
כיום, מנהגי ליל ניטל נשמרים בעיקר בקהילות החסידיות, בעוד שהליטאים והספרדים לומדים תורה כרגיל. הנטעי גבריאל כותב: "הספרדים וכן כמה חוגי אנשי ליטא אינם מחמירים כלל במנהגי ניטל, ולומדים שיעורים כסדרן". הוא הביא שהחזון איש לא היה חושש לזה, ואמר שעיקר הטעם מפני פחד הנוצרים, וזה לא שייך עתה. הסטייפלר אמר שאינו רוצה ללמוד מתוך הכתב בגלל חילול ה', אך למד בעל פה.
תגובות (1)
האם מה שאנו מקיימים מצוות הם משום שכתוב בתורה או משום מנהג אבותינו בידינו.
כמו: רכיסת ימין על שמאל.
שינה בסוכה לשיטת חב"ד.
אכילת בצל בשבת.
טבילה לתוספת טהרה.
זמנים בהלכה.
אכילה קודם התפילה וכו'.