דלג לתוכן העמוד

באותו יום, אחרי שכל חכמי העיר כבר הספידו את רבי אליהו חיים, מנהיגה התורני של בגדאד, הגיע תורו של בנו. הקהל הקשיב, ובלבו עמדה השאלה: מי ימלא את מקומו של המנהיג שהלך? לפי המסורת, עוד באותו יום החליטו חכמי בבל שהבן ימלא את מקום אביו. האיש שייוודע לימים בכינוי "הבן איש חי", על שם ספרו, התחיל את דרכו הציבורית בהספד.

היה לו על מי להישען. סבו, רבי משה חיים, שימש רב ראשי ואב בית דין בבגדאד כיובל שנים, והעם כינה אותו בהערצה "אל-חכם". מכאן שם המשפחה, "בית אל-חכם". אביו, רבי אליהו, היה דרשן מרכזי ובעל חסד: הוא שימש גזבר קופת הצדקה של העיר, מילא אותה לא פעם מכיסו, ואת רוב מעשיו עשה בסתר. אמנם כוח ציבורי עבר בירושה, אבל חלקית בלבד: הסמכות הגיעה לבן, והמשרה לא.

באותה תקופה כיהן בעיר גם "חכם באשי", התואר שהעניקו העות'מאנים, שליטי האימפריה, לרב הראשי של הקהילה. רבי יוסף חיים לא נשא אותו מעולם. כך תיארו את דרכו: "מנהיגותו לא התבטאה בקבלת משרה רבנית רשמית, אלא בכך שכל השאלות הקשות בהלכה היו מובאות אליו ובכך שהיה דורש בפני הציבור". ומאותו ערב ועד י"ג באלול תרס"ט (1909), באותו תאריך עברי בדיוק, חלפו חמישים שנה.

סמכות בלי משרה: הבן איש חי מסרב לשכר

מאין התפרנס רב שלא קיבל משכורת? משותפות עסקית עם ארבעת אחיו. הוא עצמו לא ניהל את העסק יום-יום, אבל הקפיד שאחיו ינהלו אותו על פי ההלכה. הוא סירב לקבל שכר כרב קהילה, ומימן את הוצאות ספריו מכספו. באחד מספריו נאמר שמי שאינו זקוק לאיש יכול לומר את דעת התורה בגאון, בלי לחשוש משום אדם. כך קוימה בו הוראת התורה: "לא תגורו מפני איש" (דברים א', י״ז).

שולחן עבודה היסטורי של חכם בבגדאד עם ספר עברי עתיק, מנורת שמן ונוצה מול חלון לעיר
בלי משרה רשמית ובלי שכר: שולחן הלימוד בבגדאד שממנו צמחה מנהיגותו הבלתי מעורערת של הבן איש חי במשך יובל שנים.

ואיך נראית סמכות שאין לה חותמת? הרב יחזקאל הלוי, נשיא בית הדין של בגדאד, העיד עליו: "אם יאמר לי רבי יוסף חיים על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין, לא אהרהר אחר דבריו". אפילו רבו, רבי עבדאללה סומך, היה מתייעץ בו. לא נעשה דבר בקהילה בלי הסכמתו. פסקי הלכה, בוררויות ושלום בית הגיעו לפתחו, ובעיקר באו אליו אלה שביקשו לדעת כיצד לנהוג.

המשרות עצמן הוצעו לו, והוא סירב. הספר "קיצור בן איש חי" מצטט: "רבנותו בעירו לא היתה מעולם רשמית… אלא היה כאחד מן העם". כחצי שנה לפני מותו פנו אליו רבני ירושלים בבקשה שיעלה ויקבל את משרת הראשון לציון, הרב הראשי של ארץ ישראל. תשובתו, שנשלחה באמצעות תלמידו רבי בן ציון חזן, הייתה קצרה: "לא אוכל לעשות הדבר הזה". אבל מה עשה האיש הזה עם כל הזמן שנשאר לו, כשלא ישב על כיסא רשמי? את זה אפשר לראות בסדר יומו.

דרשות לאלפים וספרים שנדפסו בירושלים

סדר יומו של רבי יוסף חיים לא השתנה חמישים שנה. אחרי תפילת ותיקין קבע כשעה וחצי שיעור בשולחן ערוך, בעין יעקב ובחוק לישראל. אחרי מנחה הקדיש שעה לפרשת השבוע. בשבת דרש כשלוש שעות בבית הכנסת הקטן, "סלאת אל זע'ירי" בערבית, שבו כאלף מקומות ישיבה. ארבע שבתות בשנה: שבת שובה, שבת זכור, שבת הגדול ושבת כלה, הוא היה הדרשן היחיד בבגדאד. בתי הכנסת האחרים נסגרו, ורבבות התכנסו בבית הכנסת הגדול, שיש בו עשרת אלפים מקומות ישיבה. מדי ארבע שנים סיים מחזור שלם של השולחן ערוך וערך סעודת מצווה.

פנים בית כנסת בבגדאד בצילום ישן: קשתות לבנים, עמודים לבנים, נברשת וארון קודש
פנים בית הכנסת הגדול של בגדד, צילום היסטורי. צילום: לא ידוע (Eldorado Photo, בגדד)

למה הלכו אחריו? אולי משום שלא דרש כמו מלומד. בהקדמה לספרו כתב: "ידוע כי לדרוש בהלכות בלבד אין לב המון העם נמשך אחריהם". לכן שילב בדרשותיו אגדה, משלים, חידות וסיפורי מעשיות. בפורים תיאר כיצד המן מכר את עצמו למרדכי לעבד, והקהל פרץ בצחוק, והוא עצמו נשאר רציני לחלוטין. הרב יצחק כדורי, שישב בילדותו על מדרגות הבימה, סיפר על תחושה כמו ביום כיפור, "כאילו משיח עומד לבוא מיד". ילדים נגעו בשולי גלימתו. אפילו התינוקות שתקו.

בעניין אחד לא עשה חשבון של כסף. את ספריו שלח להדפיס בירושלים ולא בליבורנו שבאיטליה, אף שהדפוס שם היה זול בהרבה, וזאת כדי לתת פרנסה ליהודי ירושלים. לשם כך שלח את תלמידו, רבי בן ציון חזן. וכשהגביר יוסף אברהם שלום מכלכותא רצה לבנות בירושלים בית חולים, שכנע אותו לבנות במקומו בית מדרש, "בית המרפא לחולאי הנפשות". כך קמה ישיבת פורת יוסף.

אולי זה הסוד של אותו חותם שנחתם בלבבות. מי שאינו לוקח כלום ונותן הכול, אינו זקוק לתואר שיעיד עליו. בבית הכנסת הגדול של בגדאד, שבו נדחסו אלפים ביום שבו קם מן השבעה, נשמע אז הקול הצעיר הראשון. חמישים שנה אחר כך, כשהקול הזה נדם, נותרו שם רק הספרים, הבית שנבנה בירושלים, והלב שעליו נחתם החותם.

מכבש דפוס ישן מברזל ומדפי ספרים בסדנת דפוס ירושלמית מהמאה ה-19 עם אור שמש מהחלון
במקום בליבורנו הזולה, בחר הבן איש חי להדפיס את ספריו בירושלים כדי לפרנס את יהודי עיר הקודש, בבתי דפוס אותנטיים בדיוק כמו זה.

מה דעתך על הכתבה?

תגובות

התגובה תיבדק ותפורסם לאחר אישור מנהלי האתר.

היו הראשונים להגיב!