דלג לתוכן העמוד

השמש כבר שקעה מאחורי ההרים כשהצלם והכותב הבריטי מאט ריי ירד ברגל אל חוף אגם מונו שבקליפורניה. מה שראה שם הזכיר לו עולם אחר. ההרים הרחוקים זהרו בכתום ובסגול עז, והאגם עצמו נראה כאילו הוא מאיר. על החוף ניצבו עמודים לבנים ומחוספסים, חלקם גבוהים מקומת אדם. זה נראה טירות חול אבל בגודל אמיתי.

האגם שוכן ליד הכניסה המזרחית של הפארק הלאומי יוסמיטי, בין הרי סיירה נבדה המושלגים לבין המדבר. גודלו קרוב לגודל הכינרת, ואין לו מוצא. מים זורמים אליו ויוצאים רק בהתאדות, והמלח נשאר מאחור, כמו סיר מרק שמתאדה ונעשה סמיך יותר ויותר. מימיו מלוחים פי שניים וחצי עד פי שלושה מהאוקיינוס, וחלקלקים כמו מי סבון.

דגים אין שם, אבל החיים לא נעלמו. סרטנים זעירים וזבובים שחורים קטנים משגשגים באגם ומשמשים מזון לציפורים נודדות. לזבובים יש יכולת נדירה: לפני הצלילה הם בולעים בועות אוויר זעירות, וכך הם "נושמים" מתחת למים. עוד פלא מפלאי הבורא.

העמודים עצמם עשויים מאותו חומר שממנו נעשית האבנית שנדבקת לדפנות הקומקום, הוא גם החומר של אבן הגיר. לחומר הזה קוראים טופה, סלע נקבובי שנראה כמו ספוג אבן. גובהם נע בין כמה ס״מ לכתשעה מטרים, והם מתקבצים ב"חורשות" לאורך החוף. המטייל על שביל הקרשים עשוי לחשוב שמדובר בבניין שהוקם על היבשה. אבל האמנם? המגדלים החשופים בדרום האגם מוערכים בגיל של 200 עד 900 שנה, והם לא נבנו באוויר. הם נבנו מתחת למים.

הסוד של מגדלי הטופה

הסוד טמון במעיינות. בקרקעית האגם פורצים מי מעיין מתוקים, עשירים בסידן, ואילו מי האגם עצמם מלאים בחומר אחר שמתחבר אליו בקלות. ברגע שהשניים נפגשים, הם הופכים לאבן לבנה שנדבקת סביב פתח המעיין, כמו חלב שנקרש כשמטפטפים עליו לימון. כך נבנה לאט, שכבה אחר שכבה, קונוס קטן שהופך עם השנים לעמוד גבוה. חום המים לא משנה: התהליך עובד עם מעיינות חמים וגם עם קרים.

עמודי טופה מסידן פחמתי בקרקעית אגם מונו עם נביעת בועות ממעיינות מתוקים וקרני שמש במים
כך נולדים מגדלי הטופה: מעיינות מים מתוקים הפורצים בקרקעית אגם מונו בונים עמודי סיד מרהיבים, הרבה לפני שנחשפו לאוויר העולם.

את התוצאה ראה במו עיניו כבר ב-1883 חוקר בשם ראסל, כשחתר באגם בסירה קלה. הוא שט מעל ראשי מגדלים שקועים, והזרמים שעלו מהם היו "חזקים דיים כדי להסיט סירה". כלומר, המעיינות עובדים שם גם היום, מתחת לפני המים.

האם זו כימיה בלבד? ב-1964 הציעו שני חוקרים שגם אצות זעירות עוזרות. כמו צמחים, הן קולטות אור שמש ושואבות מהמים חומר שמחזיק את האבן מומסת, וכשהוא נעלם האבן נדבקת ומתקשה. אבל זה אפשרי רק קרוב לפני המים, עד כתשעה מטרים עומק, שם מגיע האור. מחקרים אחרים טוענים שמדובר בערבוב פשוט של מי מעיין עם מי אגם, ותו לא.

גם גובה המים משאיר חותם על הצורה. בחלק מהעמודים יש "מותניים", היצרות עגולה בדיוק בגובה פני המים. אחרים נראים כמו פטריות: מי המעיין המשיכו לזרום מהראש כלפי מטה, ובמגע עם פני האגם נדבקה אבן ויצרה "מדף" שטוח. מגדל שיצא כולו מהמים מפסיק לגדול. חלקם קרסו כשהגלים חתרו תחת בסיסם, וצוללנים מדווחים על עמודים שבריריים רבים מתחת לפני המים. ביבשה אין מה שיתמוך במשקלם.

המאבק על מי אגם מונו

ב-1941 הרחיבה העיר לוס אנג'לס את תעלת המים שלה אל האזור, והחלה להטות אליה את הנחלים שמזינים את האגם. המים זורמים כ-550 ק״מ דרומה, יותר מאורכה של מדינת ישראל, כשהם יורדים במורד ההר מעצמם, בלי משאבות. לכן הם המים הזולים ביותר של העיר. עד שנות ה-80 ירדו פני האגם בכ-14 מטרים, והמלח נהיה מרוכז פי שניים. האגם נסוג, והמגדלים יצאו אל אוויר העולם.

מרקם נקבובי לבן של מגדל טופה עם טיפות מים וגוון אצות ירקרק על רקע מים מטושטש
מאות שנים של סידן וגיר נאספו לקרום אחד, ועל פניו טיפות מים זעירות שמספרות איך אגם הופך לסלע.

ומי עצר את זה? ב-1978 הקים אדם בשם דייוויד גיינס ועד מקומי לשמירת האגם. שנה אחר כך הגישו הוועד וארגון לשמירת הציפורים תביעה נגד העיר, והיא הגיעה עד לבית המשפט העליון של קליפורניה. ב-1983 פסק בית המשפט שהמדינה חייבת לשמור על משאבי הטבע לטובת הציבור, וכלל זה חל גם על האגם. ב-1994 נקבע יעד לגובה האגם: 1,948 מטרים מעל פני הים, כלומר עלייה של כחמישה מטרים. כיום עדיין חסרים כשניים עד שלושה מטרים, כמעט קומה שלמה.

הצדדים חלוקים בשאלה מה משמעות הפער. ג'פרי מקווילקין, המנהל הכללי של הוועד, אומר: "זו הייתה הבטחה שניתנה לאנשי קליפורניה, והם רחוקים מאוד מהלוח הזמנים." אדם פרז, מנהל תפעול המים בחברת המים והחשמל של לוס אנג'לס, משיב: "אני חושב שאגם מונו במצב בריא." לדבריו, מה שמשפיע על האגם יותר מההטיה הוא השאלה אם השנה גשומה או יבשה. ובכל זאת, בקיץ 2024 הגיעו לקנן באגם יותר מ-20,000 שחפים, ורק 324 אפרוחים שרדו.

רות אוסטין, אישה ילידית בת 92 שגדלה ליד האגם, זוכרת אותו גבוה בהרבה. כילדה הלכה עם משפחתה אל החוף, סלים בידיהם, לאסוף את גלמי הזבובים, מזון מסורתי של בני עמה. "אני רואה הבדל גדול באגם. הוא ירד מאוד", אמרה. בינתיים בנה לאחרונה זוג עיטי דגים קן על אחד המגדלים ליד החוף, למרות זרם המבקרים היומי. מאט ריי: "כשהטורפים העליונים נועזים כל כך, יודעים שהמערכת האקולוגית שגשוגית".

מגדלים שנבנו בשקט בעומק, מעיין אחר מעיין, וחיכו שנים רבות עד שיראו אור יום. "מה רבו מעשיך ה'", ומי שעומד מול החוף הלבן הזה מבין שגם מה שמתחת לפני המים מלא חכמה.

להקת שחפים ממריאה ונוחתת מעל מימי אגם מונו הרדודים, לצד מגדלי טופה באור זהוב של שקיעה
כשהשמש נוגעת במים, אגם מונו מתעורר: מאות כנפיים מרצדות באור זהוב מול צריחי אבן עתיקים שצמחו מתחת לפני המים.
מגדלי טופה על קרקעית אגם יבשה וסדוקה, ובמרחק פס מים דק והרים מושלגים מתחת לשמיים כחולים
כשהמים נסוגים, הסלע שהיה חבוי נחשף. מגדלי טופה ניצבים הרחק מהחוף ומספרים סיפור שקט על אגם שהולך ומצטמצם.
מגדלי טוף גיר לבנים על חוף אגם מונו בשקיעה כתומה וסגולה, עם הרי הסיירה נבדה והשתקפות במים
כשהשמש שוקעת מעל אגם מונו, מגדלי הסלע הנקבוביים נדלקים באור זהוב ונראים כמו נוף מכוכב אחר.

מה דעתך על הכתבה?

תגובות (1)

התגובה תיבדק ותפורסם לאחר אישור מנהלי האתר.

דודיד
גלמי זבובים, זה מה שחסר להם לאכול?!…
אשרינו שזכינו