המערה הכחולה בקאפרי: הסוד מאחורי הזוהר החשמלי של המים
החותר מורה לכולם לשכב. בתוך סירת משוטים מעץ, מול צוק גיר בחוף הצפון-מערבי של האי קאפרי שבאיטליה, הנוסעים נשכבים על הקרקעית, הידיים צמודות לגוף. החותר, שם קוראים לו סירן, הוא חבר באגודה של חותרים מקומיים. הוא אוחז בשרשרת מתכת שמחוברת לקירות הסלע ומושך. הקשת חולפת מעל הראש במרחק של כעשרה ס״מ בלבד. ואז החושך נעלם, והמים שמסביב נדלקים. האי כולו, כעשרה ק״מ רבועים של צוקים במפרץ נאפולי, מושך תיירים מכל העולם, ורבים מהם מגיעים בשביל הרגע הזה.
זו המערה הכחולה, מערה שנמצאת בתוך הים, באורך של כשישים מטר. הפתח שלה צר: רחב כשני מטרים וגבוה כמטר אחד, לכן רק סירות משוטים קטנות, עם עד ארבעה נוסעים בכל אחת, מצליחות להיכנס. באתר התיירות של האי מבטיחים שהתמונות שלהם לא עברו עיבוד, ומתארים תחושה ש״אתה מרגיש כאילו אתה תלוי בשמיים״.
אבל מאיפה מגיע כל האור הזה, אם הפתח שעל פני המים כמעט אינו מכניס אור? התשובה מסתתרת מתחת לפני הים. למערה יש פתח שני, גדול בהרבה, שנמצא מתחת לקו המים ומוסתר מהעין. הגודל והזווית של הפתח הנסתר, ולא הפתח הנמוך והמפורסם, הם שמאפשרים את כל האפקט. השמש מאירה את הפתח הזה מבחוץ, והאור נכנס דרכו אל המערה, ומדוע כחול דווקא? אור השמש נראה לנו לבן, אבל הוא מורכב מכל צבעי הקשת. כשהאור עובר דרך מים, הצבע האדום נבלע בהם, והכחול ממשיך הלאה כמעט בלי להיפגע. הוא עולה מלמטה, קופץ מקירות הגיר הבהירים של המערה, ממלא את החלל כולו ונותן למים זוהר כחול, כאילו הדליקו בתוכם נורה.
יש גם אפקט קטן שמבקרים מתארים בהתפעלות: יד או משוט שטובלים במים נראים כסופים ולא כחולים. לפי אותו אתר, האור העולה פוגע בצדו התחתון של פני המים ומוחזר מחלקיקים זעירים ומבועות אוויר, ולכן הוא הופך לברק לבן-כסוף. כשהשמש גבוהה האור חודר עמוק יותר והזוהר חזק יותר. עננים וים סוער, לעומת זאת, מעמעמים אותו לגוון אפור-ירקרק. הזוהר הזה הוא לא תאורה שמישהו התקין, אלא מתנה של פלאי הבריאה המתחדשת כל יום מחדש.
מהקיסר טיבריוס ועד גילוי המערה מחדש
הקיסר טיבריוס, שליט רומא, חי בקאפרי בשנים 27 עד 37 לספירה ובנה באי שתים-עשרה ארמונות נופש. לפי המסורת, הוא נהג לרחוץ במערה הכחולה כאילו הייתה בריכה פרטית. בקירות נחצבו גומחות שעדיין נראות, ופסלים רומיים עתיקים שנמצאו במקום מוצגים כיום ב״בית האדום״, מבנה באנאקאפרי, העיירה שבחלקו המערבי של האי. הפסלים לא הפסיקו להפתיע. ב-1964 נמצאו פסלים על קרקעית המערה, וב-2009 התגלו שבעה בסיסים נוספים שעליהם עמדו פסלים. ייתכן, כך לפי אחד המקורות, שעוד פסלים חבויים בחול שבעומק, ממתינים בשקט למי שימצא אותם.
ואז באו מאות שנים של שתיקה. המערה ננטשה, ובסיפורי המקום הפכה למקום מפחיד, שמסתובבים בו כביכול רוחות רעות. דייגים מקומיים סירבו להתקרב אליה. ומי ירצה לחתור אל מקום שמפחידים עליו כל כך?
בשנת 1826 הגיע לאי הסופר הגרמני אוגוסט קופיש יחד עם הצייר ארנסט פריס. השניים נכנסו למערה בליווי דייג מקומי בשם אנג׳לו פרארו ופרסמו תיאור נלהב. שירו של קופיש משנת 1838, ״גילוי המערה הכחולה באי קאפרי״, הופץ בקרב קוראים גרמנים, והעיר בהם חשק לבוא ולראות. הדרך משם הייתה קצרה. האטרקציה הפכה לעסק כמעט מיד, והמבנה שלה כמעט לא השתנה במשך כמאתיים שנה: סירה גדולה שמביאה אל המקום, סירת משוטים קטנה, חותר שר וכניסה מבוקרת.
טיפים לביקור: מחיר, תורים וסגירות
ולכל מי שכבר תכנן לקפוץ לבקר, כאן מגיעה ההפתעה: אין ערובה שהמערה הכחולה תיפתח. הפתח גבוה כמטר בלבד, וגל של 30 עד 50 ס״מ מספיק כדי להטביע את הקשת כליל. ההחלטה נתונה לחותרים, והם בודקים את מצב הים כשהם מגיעים לפתח, בתשע בבוקר. בפועל המערה סגורה בכ-30% עד 40% מהימים. בחורף היא נסגרת לעיתים שבועות ברצף. כשמזג האוויר לא יציב, היא עשויה להיפתח ולהיסגר כמה פעמים באותו יום.
ואם היא פתוחה? אז מתחיל החלק של הסבלנות. הכניסה עולה 19 אירו לאדם: 13 עבור סירת המשוטים ו-6 עבור כרטיס האתר. התשלום מתבצע בקופה שצפה על המים, ומומלץ להצטייד במזומן. הסכום אינו כלול בסיורים המאורגנים. מי שמגיע בסירת טיולים ממרינה גרנדה, הנמל הראשי של האי, משלם עוד כ-25 אירו על ההסעה. בעונת השיא ההמתנה נמשכת 60 עד 90 דקות, ובפנים שוהים כחמש דקות בלבד. בזמן הזה החותר שט בעיגול איטי, ולא פעם שר שיר נפוליטני. שעה וחצי של תור בשביל חמש דקות בלבד.
מתי הכי כדאי לבוא? המקורות חלוקים. הזוהר מרהיב ביותר בין 12:00 ל-14:00, אבל ההבדל לעומת הבוקר המוקדם הוא מינימלי בעוד התור בצהריים ארוך בהרבה. באתר הטיולים בנאפולי נקבע בקצרה: ״בוקר, תמיד״. הים נוטה להתגבר אחר הצהריים, ולכן בוקר מעלה את הסיכוי לפתיחה. סימן טוב: ים שטוח כמו זכוכית במרינה גרנדה בשעות המוקדמות. ומי שמתפתה לשחות בפנים: שחייה במערה אסורה. יש מבקרים שנכנסים אחרי 17:30, כשהקופה נסגרת, אבל זה בלתי חוקי ומסוכן. גלים גבוהים עלולים להטיח שחיינים בסלע שליד הפתח.
ואם המערה סגורה? ליד הפראליוני, שלושת הצוקים הבולטים שעומדים בים וסמלו של האי, נמצאת המערה הירוקה, פחות עמוסה ופחות נתונה לסגירות. ורכבל הר סולארו מעלה את המבקרים בכ-12 דקות אל הנקודה הגבוהה באי. זהו מקום שבו הטבע קובע את העיתוי, לא אנחנו, וזה חלק מהקסם. ואכן, אין כאן מה לתכנן ואין מה להכריח. גל קטן אחד סוגר את הפתח, ים רגוע פותח אותו. מי שזוכה לשכב בסירה ולראות את המים נדלקים סביבו, יודע שקיבל מתנה.
תגובות (1)