נאורו: איך האי העשיר בעולם איבד את כל הונו
ביוני 1993 עמד מטוס על מסלול ההמראה של נאורו, ומסביבו התחולל מחזה מוזר. יותר ממאה אישי ציבור, ובהם נשיא המדינה, התכוונו לטוס ללונדון לערב הבכורה של מחזמר, הצגה עם שירים, על חייו של לאונרדו דה וינצ׳י. את ההצגה מימנה ממשלת האי. תושבים זועמים הציפו את המסלול, צעקו במחאה ואפילו נתלו על המטוס כדי למנוע ממנו להמריא. רק אחרי שהמשטרה פינתה את המסלול יצאה המשלחת לדרך, ובלונדון חגגו הנכבדים בלבוש ערב. נאורו היא אי בשטח של 21 קמ״ר באמצע האוקיינוס השקט, בערך שליש משטחה של העיר מנהטן. איך מדינה קטנה כל כך הגיעה לממן הפקה בלב לונדון?
התשובה נמצאת מתחת לרגליים. האי ישב על סלע מיוחד בשם פוספט, חומר שמערבבים באדמה כדי שהיבולים יגדלו, ולכן חקלאים בכל העולם זקוקים לו. לפי ההסבר הרווח, ציפורים נודדות עצרו באי תקופה ארוכה מאוד, וההפרשות שלהן הצטברו והתקשו עם השנים לסלע פוספט באיכות יוצאת דופן. בשנת 1896 הרים קצין מטען בשם הנרי דנסון סלע מוזר מהאי, וחשב שזה עץ שהתאבן. שלוש שנים שימש הסלע מעצור דלת במשרד של חברה בסידני. ב־1899 בדק אותו אחד ממנהלי החברה, אלברט פולר אליס, ומצא שזו עפרת פוספט מהאיכותית ביותר. ב־1906 נחתם הסכם כרייה עם גרמניה, וב־1907 העמיסו הספינות הראשונות את הפוספט.
אבל העושר לא נשאר באי. אחרי מלחמת העולם הראשונה ניהלו אוסטרליה, בריטניה וניו זילנד את הכרייה, ו־98% מההכנסות נשארו בידיהן. בשנת 1948 הכניסה הכרייה 745,000 דולר אוסטרלי, ונאורו קיבלה מתוכם 14,900. הפוספט נמכר במחיר נמוך מהמחיר העולמי, כדי לסבסד חקלאים במדינות ששלטו באי. בשנות ה־60 הציעה אוסטרליה להעביר את כל התושבים לאי סמוך לקווינסלנד, כי כמעט כל פנים האי כבר נכרה. תושבי נאורו סירבו. ב־31 בינואר 1968 קיבלו עצמאות, ושנתיים אחר כך קנו בחזרה את זכויות הכרייה תמורת 21 מיליון דולר אוסטרלי.
שימו לב לשאלה שכדאי לשאול בכל עסקה: מי הרוויח כאן? בטח לא תושבי האי. מתוך כל 100 דולר, נשארו להם בערך 2. זה כאילו מישהו חופר אצלכם בחצר, לוקח את הזהב, משאיר לכם שני שקלים על כל מאה, ועוד מוכר אותו בזול לחקלאים שלו. כך נראתה הכרייה בנאורו שנים רבות. רק ב־1968, כשהאי קנה בחזרה את הזכות לכרות, הפוספט הפך באמת לשלו, והכסף התחיל להישאר בבית. ומה עשו איתו?
מיליארדי הפוספט שנעלמו בהשקעות כושלות
בהתחלה, נראה היה שהכול מושלם. כעשור אחרי העצמאות, כשכל הפוספט כבר היה שלהם, הגיע האי לשיא: ההכנסה הממוצעת של תושב נאורו הייתה השנייה בגובהה בעולם, אחרי ערב הסעודית. כ־4,000 תושבים לא נדרשו לעבוד. לא היה מס הכנסה, והדיור, הבריאות והחינוך ניתנו בחינם. ילדים למדו באוסטרליה במלגות מלאות, ציי מטוסי בואינג 737 חצו את האוקיינוס, ומכוניות ספורט הגיעו לאי, אף שהכביש היחיד בו הרשה מהירות של כ־40 קמ״ש בלבד. סירות הדיג נותרו להירקב. הממשלה כן הקימה קרן חיסכון מכספי הפוספט, כדי שיהיה מה לאכול כשהסלע ייגמר.
ועכשיו נחזור למחזמר מהמסלול. אחד ממי שכתבו אותו היה דיוק מינקס, בנקאי בריטי שעבד בעבר בסיטיבנק באוסטרליה, והיה מעורב בקרן הזאת. אבל הוא היה גם איש של במה: קודם לכן היה מנהל הציוד של להקת פופ בריטית, ומשם הכיר את סולן הלהקה, טומי מולר. השניים כתבו יחד מחזמר על לאונרדו דה וינצ׳י, ומולר סיפר איך הוא הפך להפקה בלונדון: ״נפגשתי עם הנשיא, ניגנתי לו כמה שירים, וזהו, העניין סגור״. כלומר, פגישה אחת וכמה שירים הספיקו כדי להחליט על הפקה בלונדון, על חשבון קופת האי.
ואיך זה נגמר? ההצגה ירדה מהבמה בתוך חודש, בביקורות צורבות. ״אני לא חושב שלנאורואים היה אכפת במיוחד, הם פשוט שמחו להיות באנגליה, שהמחזמר שלהם עולה בבכורה״, אמר מולר. כלומר, ההצגה עצמה כמעט לא עניינה אותם.
אבל המחזמר היה רק טיפה בים. ערך הקרן ירד מ־1.3 מיליארד דולר אוסטרלי ב־1991 ל־138 מיליון ב־2002. כלומר, נשאר בערך עשירית מהסכום. ב־1992 הושקעו 30 מיליון דולר ב״שטרות בנק עליון״, הונאה, והכסף אבד. נאורו האוס, בניין בן 50 קומות במלבורן, נלקח בידי חברת ג׳נרל אלקטריק, שהלוותה לאי כ־236 מיליון דולר אוסטרלי. בדצמבר 2005 הגיעו סוכני עיקול כדי לקחת את הבואינג האחרון של חברת התעופה הלאומית. האבטלה התקרבה ל־90%.
וזו הטעות הגדולה הראשונה, שרוב האנשים עושים: קרן שנועדה להחזיק לדורות התכווצה לעשירית, ואף אחד לא עצר את זה בזמן. כסף שמגיע בקלות נעלם בקלות כשאף אחד לא שומר עליו.
הלבנת הון ומחנה מעצר פליטים
כשהקופה התרוקנה, נאורו מכרה את מה שנשאר לה: ריבונות, כלומר הזכות של המדינה להחליט מה קורה בשטחה. בשנות ה־90 אפשר היה לרשום באי בנק בכ־25,000 דולר, בלי לפתוח בו אפילו דלפק. בנק כזה קיים על הנייר בלבד ופועל דרך חשבונות בבנקים בחו״ל. למה זה שימושי? להלבנת הון. ג׳ק היט, כתב במגזין של העיתון ניו יורק טיימס, הגיע לאי ב־2000 כתייר, כי נאמר לו שעיתונאים לא ייכנסו. ״הצריף״ שמנהל את הבנקאות התגלה לו כחצי צריף, והאישה שפתחה את הדלת, מטאטא בידה, סגרה אותה בפניו. לפי סגן יו״ר הבנק המרכזי של רוסיה, הלבינה נאורו ב־1998 כ־70 מיליארד דולר. ב־2001 נכנסה לרשימה שחורה של מדינות המסייעות להלבנת הון, וב־2004 נסגר המגזר הזה.
ובאותה שנה, 2001, נפתחה לנאורו דלת נוספת. ספינת מטען נורווגית בשם טמפה הצילה 438 מבקשי מקלט, אנשים שברחו ממדינתם וביקשו להיכנס לאוסטרליה, וממשלת אוסטרליה סירבה לאפשר לה לעגון. ב־10 בספטמבר חתמו הצדדים על הצהרה: אוסטרליה תקים באי מתקן מעצר, ובתמורה תעניק לנאורו 20 מיליון דולר אוסטרלי. המתקן נסגר ב־2007 ונפתח שוב ב־2012. כיום הוא מספק כ־58% מתקציב הממשלה, ויותר מ־30% מהתושבים עובדים בו, פעילות רווחית מאוד עבור נאורו.
ומה נשאר מהאי עצמו? כ־80% ממנו הם ״טופסייד״, השטח שממנו נחצב הפוספט ושנותרו בו רק פסגות גיר משוננות. נהג סיפר להיט שבילדותו היה שם יער צפוף, והוא וחבריו צדו ציפורי נודי. בשנים האחרונות פנתה נאורו לכרייה בקרקעית הים, כלומר להוצאת מתכות ממעמקי האוקיינוס, וב־2025 חתמה על הסכם בסך 408 מיליון דולר אוסטרלי עם אוסטרליה. פיטר ג׳ייקוב, לשעבר ראש הסגל בלשכת הנשיא, אמר שלנאורואים ״אין את ההזדמנות הזאת… אנחנו נשארים כאן״. כלומר: אין להם לאן ללכת.
והנה המוסר השכל, גם אם אתם לא מדינה אלא רק משפחה ברוכת ילדים ב״ה:
- תחיו מהרווח, לא מהקרן. אם אתם נוגעים בחיסכון, דעו כמה לקחתם, למה, וכמה נשאר. תבדקו את זה בכל חודש. אם הקרן יורדת, מישהו צריך לעצור את זה כבר עכשיו, לא בעוד עשר שנים.
- אל תתלו את כל הפרנסה בגורם אחד. נאורו תלויה היום במתקן המעצר, שמספק יותר ממחצית התקציב שלה, ובהסכם של מישהו אחר. אתם יכולים לבנות לעצמכם מקור הכנסה נוסף, ולו קטן, כדי שאף אחד לא יחזיק אתכם בידיים.
- שאלו כל מי שמציע ״השקעה בטוחה״: איך אתה מרוויח מזה? אם אין תשובה ברורה, אל תחתמו. נאורו הפסידה 30 מיליון דולר על ״שטרות בנק עליון״ ולא קיבלה כלום.
זהירות: מי שמבטיח לכם הכנסה בלי סיכון, או כסף בלי מאמץ, בדרך כלל מרוויח הרבה יותר מכם. אל תבטחו בהבטחות בלי לבדוק, ואל תסמכו על מי שמרוויח מההחלטה שלכם.
תגובות
היו הראשונים להגיב!