541 ימים בלי ממשלה: איך בלגיה שרדה את המשבר הפוליטי
ארתור הוא בלגי שגר בבריסל, הוא קם בבוקר אחד של אביב 2011, מתיישב לקפה ופותח את העיתון. הכותרת הקבועה מחכה לו שם: עוד יום בלי ממשלה. אחרי מאות ימים כאלה זה כבר לא חדשות, זה מזג אוויר. הוא מושך בכתפיו ויוצא לעבודה, ומי שחשב שהמדינה עומדת על סף התהום מגלה שהחיים ממשיכים כרגיל. ב-6 בדצמבר 2011, בארמון לאקן שבבריסל, הושבע אליו די רופו לראש הממשלה, ולבסוף יכלו הבלגים להפסיק לספור.
מעולם, בימי שלום, לא נמשכה הקמת ממשלה אחרי בחירות כל כך הרבה זמן. ב-1 ביוני 2011, ביום ה-353, השוותה בלגיה את השיא העולמי של קמבודיה משנים 2003-2004, ואז עקפה אותו בהפרש גדול. השיא הבלגי הקודם, 194 ימים מ-2007, נשבר עוד ב-25 בדצמבר 2010. ואם סופרים מ-26 באפריל 2010, היום שבו ראש הממשלה היוצא איב לטרם התפטר, המספר קופץ ל-589. כך הפכה מדינה קטנה באמצע אירופה לשם דבר בעולם כולו.
הכול התחיל בבחירות ב-13 ביוני 2010. אחת-עשרה מפלגות נכנסו לבית הנבחרים הפדרלי, הפרלמנט של כלל המדינה, ובו 150 מושבים, ואף אחת מהן לא קיבלה אפילו חמישית מהם. הברית הפלמית החדשה, מפלגה לאומנית של הפלמים, תושבי הצפון דוברי ההולנדית, ניצחה בפלנדריה ובמדינה כולה עם 27 מושבים. המפלגה הסוציאליסטית ניצחה בוואלוניה, האזור דובר הצרפתית בדרום, עם 26. שני מנצחים, ואף אחד מהם לא יכול היה להקים ממשלה לבדו.
והבעיה מובנית: בבלגיה אין מפלגות שפועלות בכל המדינה. בוחר בצפון לא יכול להצביע למפלגה מהדרום, ולהפך, והמנצחת הגדולה כלל לא הופיעה על הפתק בחלק גדול מהמדינה. זה כמו עיר שבה לכל שכונה יש גבאי משלה ואין גבאי ראשי אחד שכולם בוחרים בו. על מה רבו? בעיקר על מחוז בחירות אחד, בריסל-האלה-פילבורדה: הפלמים רצו לפצל אותו לשניים והוואלונים רצו לשמור עליו שלם. לצד זה עמדה שאלת הכסף. הפלמים האשימו את וואלוניה בתלות בכספי תמיכה מהצפון, והוואלונים האשימו את הפלמים בהפרדה במדיניות השפה באזורם. רוב רובו של המשבר נסוב על הרפורמה במבנה המדינה, כלומר מה יישאר בידי הממשלה המרכזית ומה יעבור לאזורים, ועל החוק שקובע איך מחלקים ביניהם את הכסף. רק לאחר מכן נסגר ההסכם הקואליציוני עצמו.
אינפורמטורים ופורמטורים: המאבק על ההסכם
המלך אלברט השני, שבבלגיה הוא זה שממנה את מי שינסה להקים ממשלה, המציא מסורת חדשה של תפקידים מיוחדים. ברט דה ווורר, ראש הברית הפלמית החדשה, מונה ל"אינפורמטור", מי שמסתובב בין המפלגות, בודק מי מוכן לשבת עם מי ומכין את הקרקע לקואליציה. ב-8 ביולי הוא דיווח שאין "די הסכמה בנושאי מפתח". למחרת קיבל די רופו, ראש המפלגה הסוציאליסטית, תפקיד חדש לגמרי: "פרה-פורמטור", שלב מקדים ל"פורמטור", האיש שאחראי להרכיב את הממשלה בפועל. התפקיד נוצר ככל הנראה כדי לא להזכיר לציבור את התארים "חוקר" ו"מנטרל מוקשים" ממשבר 2007-2008, שלא הוכיחו את עצמם. כשמחליפים שם, אפשר להרגיש שמתחילים מחדש.
ב-29 באוגוסט הגיש די רופו את התפטרותו, והמלך סירב לקבלה וביקש ניסיון נוסף. ב-4 באוקטובר הגיעה נקודת השבירה: דה ווורר כינס מסיבת עיתונאים דו-לשונית והודיע שמפלגתו פורשת מהמשא ומתן. "עבורנו, הסיפור הזה נגמר… אני מסרב להשתתף במשחק הילדותי הזה", אמר. לורט אונקלינקס, מבכירות המפלגה הסוציאליסטית, השיבה: "אחרי שבועות ארוכים של משא ומתן כמעט היה לנו הסכם… על השולחן רפורמה יסודית של בלגיה, וברגע האחרון ברט דה ווורר, עם דמעות בעיניים, אומר 'לא, סליחה, זה לא מספיק'". למחרת פיטר המלך את שני המגשרים, יושבי הראש של הסנאט ושל בית הנבחרים.
ב-21 באוקטובר מונה יוהאן ונדה לנוטה, לשעבר ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הפלמית, למגשר חדש. הוא וצוותו עבדו שלושה חודשים "סגורים" בסנאט, ובינואר 2011 הונח בפני ראשי שבע המפלגות מסמך בן 60 עמודים. כדי לתפוס מדליפים, בכל עותק הוטמנו הבדלים זעירים: אם המסמך ידלוף, אפשר יהיה לדעת מי הדליף. חמש מפלגות הסכימו, שתי מפלגות פלמיות דחו, וב-26 בינואר שוחרר ונדה לנוטה מתפקידו, בלי שהצליח לגשר על הפערים.
ומכאן המשיכה הקרוסלה הפוליטית. שר האוצר דידייה ריינדרס מונה לאינפורמטור, אחריו וואוטר בקה, מנהיג הנוצרים-דמוקרטים הפלמים, שהתפטר ב-12 במאי, ובאמצע החודש חזר די רופו, הפעם כפורמטור. ב-20 ביולי נרשמה פריצת דרך כשהנוצרים-דמוקרטים הפלמים קיבלו את התנאים בעניין מחוז בריסל-האלה-פילבורדה. ב-14 בספטמבר קרס המשא ומתן שוב, אבל באותו לילה נמצאה פשרה. ב-11 באוקטובר הוצג ההסכם על מבנה המדינה: המחוז השנוי במחלוקת יפוצל, סמכויות בשווי 17 מיליארד אירו יעברו לאזורים ולקהילות, והסנאט יהפוך לאסיפה של הפרלמנטים האזוריים. ההסכם הקואליציוני הושג בסוף נובמבר, וימים ספורים אחר כך הושבע די רופו.
איך בלגיה שרדה בלי ממשלה
איך מדינה מתפקדת בלי ממשלה? פחות גרוע משחשבו. הציבור הבלגי נשאר רגוע יחסית, גם כשהפוליטיקה סערה. הפדרליזם, מבנה שבו חלק גדול מהסמכויות מוטל על האזורים ולא על הממשלה המרכזית, עשה את שלו: החינוך והרווחה מנוהלים ברמה האזורית והקהילתית, ולכן הילדים המשיכו ללמוד והנזקקים המשיכו לקבל עזרה. כמו קהילה שבה כל מוסד מתנהל לבד, והחיים לא תלויים במנכ״ל איגוד המוסדות בלבד. גם ממשלת המעבר, זו שמנהלת את העניינים השוטפים עד שתקום ממשלה חדשה, המשיכה לתפקד ואף אישרה פעולה צבאית בלוב.
המחיר? רפורמות גדולות הוקפאו עד להקמת ממשלה חדשה, ובמהלך המשבר יצאו אזרחים להפגנות בבריסל וקראו לפוליטיקאים להפסיק את המשחקים ולהקים כבר ממשלה. ומה עם הכיס? אחר כך נעשה מחקר כלכלי שניסה לענות על השאלה בדרך מעניינת: הוא בנה "בלגיה מדומה", תערובת של מדינות אחרות שדומות לה, ובדק מה היה קורה לכלכלה לולא הקיפאון. התוצאה עשויה להפתיע: הכלכלה הבלגית לא ספגה פגיעה ניכרת. ההסבר פשוט, היעדר ממשלה מלאת סמכויות אינו זהה להיעדר ממשלה בכלל.
אבל בשווקים השעון המשיך לתקתק. בסוף 2010 התעוררו חששות לגבי בלגיה, והיא נמנתה עם המדינות שהמשקיעים, אלה שמלווים כסף למדינות, עקבו אחריהן בדאגה. כשמלווה חושש שלא יקבל את כספו בחזרה, הוא דורש ריבית גבוהה יותר. בנובמבר 2011 הפער בין הריבית שנדרשה מבלגיה על הלוואה לעשר שנים לבין זו של גרמניה עלה בחדות, והיה גבוה בהרבה מהפער של צרפת והולנד. מי שחקרו את הנושא מעריכים שהלחץ הזה השפיע על המשתתפים במשא ומתן, ובסוף נובמבר 2011 הושג הסכם. ככל הנראה, כשהמשקיעים התחילו להתעצבן, גם הפוליטיקאים הבינו שהמשחק נגמר.
בקיץ 2011 עלו בתקשורת רעיונות על עתידה של וואלוניה, ובהם צירופה לצרפת. שר בממשלה היוצאת הציע דווקא את גרמניה. היסטוריונית שחקרה את המהפכה הבלגית בסוף המאה ה-18 העריכה שהמשבר פגע בדימוי של מדינה התלויה בחוטים רופפים, אבל לשיטתה הספקות אינם נובעים מכך שבלגיה מלאכותית: זהות לאומית בלגית התגבשה זמן רב לפני המשבר. ובחזרה לארתור הבלגי שלנו, זה עם הקפה והעיתון. המדינה באמת לא קרסה, אבל ספינה בלי קברניט ממשיכה לשוט רק כל עוד הים רגוע. אפשר להתרגל להרבה דברים, אפילו לשנה וחצי בלי ממשלה, אבל מתישהו צריך מישהו שיחליט.
תגובות
היו הראשונים להגיב!