נושאת מטוסים מקרח: התוכנית הפרועה של צ'רצ'יל נגד הצוללות
קוויבק, אוגוסט 1943. בחדר ישיבות מלא קצינים בכירים של בעלות הברית נשמעות שתי יריות אקדח. השומרים פורצים פנימה ומוצאים את לורד לואיס מאונטבאטן, ראש מטה המבצעים המשולבים הבריטי, האחראי על פשיטות קומנדו ונחיתות מן הים, עומד עם אקדח שלוף. הקצינים צוחקים. מאונטבאטן הניח על הרצפה שני גושים וירה בכל אחד. הקרח הרגיל התנפץ, אבל הגוש השני לא.
הקליע ניתז מהגוש השני, ולפי כמה גרסאות שרט את מכנסיו של האדמירל האמריקאי ארנסט קינג. אלן ברוק, הרמטכ״ל הבריטי, רשם ביומנו: ״הכדור ניתז מהגוש וזמזם סביב רגלינו כמו דבורה כועסת״. זה נראה כמו מתיחה של נערים, אבל מאחורי היריות עמדה דאגה כבדה, ושני הגושים האלה היו התשובה שלה, בחדר שבו ישבו אנשים שכל לילה חששו מחדשות מהים.
מה עשה שם גוש קרח על רצפת חדר הישיבות? התשובה נמצאת באוקיינוס האטלנטי. ב-1942, בשיאו של הקרב על האטלנטי, צוללות גרמניות, הידועות בשם צוללות U, הטביעו אוניות סוחר רבות שהובילו מזון וציוד מלחמה מארצות הברית לבריטניה. הנשק היעיל ביותר נגדן היה המטוס, אבל מטוסים שהמריאו מהחוף לא הגיעו עד לאמצע האוקיינוס, והאזור הזה, חשוף וחסר הגנה מהאוויר, כונה ״פער אמצע האטלנטי״. נושאות המטוסים היו מעטות, ובנייתן דרשה פלדה ואלומיניום, שני חומרים שסבלו ממחסור תמידי.
את הפתרון הגה ג׳פרי פייק, ממציא יהודי מוזר שברח ב-1915 ממחנה שבויים גרמני, הרוויח הון בנחושת ופשט רגל ב-1927. כשהגיע ב-1942 אל מאונטבאטן הוא נראה כמו חסר בית, ופתח: ״אתה צריך אותי בצוות שלך כי אני אדם שחושב״. מאונטבאטן, שאסף סביבו חריגים וממציאים, שכר אותו במקום. הרעיון של פייק היה פשוט: קרח. הוא צף בלי מאמץ, ואפשר לייצר אותו ב-1% מהאנרגיה הדרושה לכמות שווה של פלדה. את ההצעה שלח בדואר דיפלומטי, ועליה תווית שאסרה על כל אדם מלבד מאונטבאטן לפתוח אותה.
פייקריט: הקרח שלא מתנפץ בירי
אבל בתוכנית היה פגם אחד: קרח הוא חומר שביר, ואפילו כדור אחד מנפץ אותו. הפתרון הגיע מהרמן מארק, כימאי אוסטרי ממוצא יהודי שנמלט מהנאצים ולימד בברוקלין. הוא הציע לערבב במים מעט נסורת לפני ההקפאה, וכך הקרח נעשה חזק בהרבה ואיטי יותר להימס. תלמידו לשעבר, מקס פרוץ, בדק זאת במעבדה סודית במחסן בשר תת-קרקעי מתחת לשוק סמיתפילד בלונדון. מאחורי מסך של פגרי בעלי חיים קפואים עבדו אנשים בחליפות מחוממות חשמלית, ומעליהם המשיך השוק לפעול כרגיל.
ההרכב המוצלח ביותר כלל 14% עיסת עץ ו-86% מים, והחומר נקרא ״פייקריט״, צירוף של פייק ובטון. ירי לתוך קרח טהור ניפץ אותו, ואילו בפייקריט הכדור יצר מכתש קטן ונתקע. כשפני השטח נמסו, נוצרה שכבת עיסת עץ רטובה שהגנה על מה שבפנים, כמו קליפה על פרי. אבל קרח זז לאט תחת משקל, כמו קרחון שזוחל במורד הר. כדי שהספינה לא תתעוות, היה צריך לקרר אותה ללא הפסקה לכ-16 מעלות מתחת לאפס, כלומר להפעיל בתוכה מפעל קירור שלם.
ומה אמר צ׳רצ׳יל? לפי אחת הגרסאות, מאונטבאטן הגיע לביתו של ראש הממשלה, נאמר לו שצ׳רצ׳יל באמבט חם, עלה אליו עם בלוק מהחומר החדש וטבל אותו במים, והבלוק צף ולא נמס. נראה שהמקורות עצמם מסמנים את הסיפור כמפוקפק. מה שברור הוא המזכר שכתב צ׳רצ׳יל: ״היתרונות של אי צף או איים צפים כה מסנוורים שאין צורך לדון בהם כרגע. אני מייחס חשיבות עליונה לבדיקה מהירה של הרעיונות הללו״.
את שם הפרויקט, חבקוק, לקח פייק מדברי הנביא: ״רְאוּ בַגּוֹיִם וְהַבִּיטוּ, וְהִתַּמְּהוּ תְּמָהוּ: כִּי-פֹעַל פֹּעֵל בִּימֵיכֶם, לֹא תַאֲמִינוּ כִּי יְסֻפָּר״. הנביא דיבר שם על מעשי הבורא, והממציא ״השאיל״ את הפסוק לתוכנית של בשר ודם. ואכן, מי ששמע על ספינה בגודל אי, עשויה קרח, שמקימים אותה באמצע מלחמה שבה כל טון פלדה נספר, יכול היה רק לתמוה.
אב הטיפוס שנמס: סופו של חבקוק
לניסוי נבחרה קנדה, בזכות חורפיה הקרים. על אגם פטרישיה, בפארק הלאומי ג׳ספר שבאלברטה, נבנה אב טיפוס באורך 18 מטר וברוחב 9, במשקל של כאלף טון ומנוע קטנטן שמר עליו קפוא. את העבודה ביצעו סרבני מצפון, ובהם בני כת נוצרית שוחרת שלום, ואיש לא סיפר להם מה הם בונים. התושבים ניחשו שמדובר בגשרי קרח לרוסיה. הקנדים העריכו ספינה מלאה ב-1944 בעלות 700,000 לירות, אבל עד מאי 1943 הקרח התחיל להתעוות תחת משקלו, והמחיר זינק ל-2.5 מיליון.
בינתיים התנפחו הדרישות מהפרויקט. האדמירליות רצתה דפנות בעובי 12 מטר לפחות, בגובה בניין של ארבע קומות, כדי לעמוד בטורפדו. חיל האוויר רצה סיפון באורך 610 מטר להמראת מפציצים כבדים, וטווח של 11,000 ק״מ. הצי המלכותי דרש הגה, ובעיית התקנת הגה בגובה 30 מטר לא נפתרה מעולם. פייק עצמו הוצא מהתכנון כדי להבטיח שיתוף פעולה אמריקאי, אחרי חיכוכים קודמים איתם בפרויקט אחר.
הגרסה הסופית, חבקוק II, הייתה אמורה לשקול 2.2 מיליון טון, יותר מפי עשרים מאוניית הנוסעים קווין מרי, ששקלה 86,000 טון. היא תוכננה עם 26 מנועים חשמליים בתאים חיצוניים, כי מנועים פנימיים היו מפיקים חום, ועם 40 צריחי תותחים ומסלול ל-150 מטוסים. זה כבר לא היה כלי שיט אלא אי צף, עיר של קרח שחולשת על האוקיינוס.
בדצמבר 1943 התכנסה מועצת חבקוק לישיבתה האחרונה וקבעה שהספינה ״נמצאה בלתי מעשית בשל משאבי הייצור העצומים הנדרשים והקשיים הטכניים״. הפלדה שנדרשה למפעל הקירור לבדו עלתה על זו הדרושה לנושאת מטוסים שלמה מפלדה. ובעיקר, טווחם של מטוסים המבוססים ביבשה גדל, נושאות מלוות רבות נוספו, ופורטוגל אישרה שימוש בבסיסי האיים האזוריים. הפער באטלנטי נסגר גם בלי הקרח.
ואב הטיפוס? הוא נותר על האגם ונמס. לפי חלק מהמקורות נדרשו שלושה קיצים חמים עד שנעלם, ומקור אחד מדבר על קיץ אחד, כך שהמספר שנוי במחלוקת. המנוע וצנרת הקירור שקעו במצולות, ולפי הדיווחים אפשר להגיע אליהם בצלילה. ב-2009 בנו שני מגישים של תוכנית מדע פופולרית, ג׳יימי היינמן ואדם סאבאג׳, סירה מפייקריט. היא שטה במהירות 40 קמ״ש, אבל החלה לדלוף אחרי 20 דקות, והם קבעו: ״אפשרי, אך מגוחך״. בקוויבק יצאו אנשים מהחדר בטוחים שקרח יכריע מלחמה, והמלחמה הוכרעה בלעדיו. ״רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ, וַעֲצַת ה׳ הִיא תָקוּם״.
תגובות
היו הראשונים להגיב!