משבר הטילים בקובה: 13 הימים שכמעט הציתו מלחמה גרעינית
בוקר יום שלישי אחד, אמצע אוקטובר 1962. נשיא ארצות הברית ג'ון פ. קנדי יושב על מיטתו בבית הלבן, לבוש בפיג'מה, ולוגם קפה תוך שהוא עובר על העיתון בשלווה גמורה. הוא לא יודע עדיין שבעוד רגעים ספורים תיכנס לחדר ידיעה שתהפוך את הבוקר השקט הזה לתחילתם של 13 הימים המסוכנים ביותר שידע העולם. הרוסים, כך יתברר לו תוך דקות, מציבים טילים גרעיניים בקובה, אי קטן במרחק של כ-150 ק״מ בלבד מחופי פלורידה. איך בכלל הגיע העולם לרגע הזה, שבו קירבה של פחות מרבע שעה טיסה הפרידה בין שלווה מוחלטת לחורבן שאין ממנו חזרה?
הסיפור מתחיל שלוש שנים קודם לכן, ורחוק מאוד מכל חדר שינה נשיאותי. בינואר 1959 עלה לשלטון בקובה מהפכן צעיר בשם פידל קסטרו, לאחר שהדיח את השליט שהחזיק במדינה לפניו. בוושינגטון קיוו בהתחלה שאפשר יהיה להסתדר איתו בסדר. אבל התקווה הזו התאדתה מהר: קסטרו הקים בקובה משטר קומוניסטי, והתקרב יותר ויותר לברית המועצות. היחסים בין שתי המדינות התדרדרו במהירות מסחררת. ארצות הברית הפסיקה ב-1960 כל מסחר עם קובה מה שמכונה ״אמברגו״, וברית המועצות מיהרה לתפוס את החלל הריק, קנתה את הסוכר הקובני, שלחה אנשי מקצוע, ולבסוף כוננה עם קובה קשרים מלאים.
הנקודה שממנה כבר לא היה חזרה הגיעה באפריל 1961. כ-1,400 קובנים שברחו מהאי בזמנו ניסו לפלוש אליו בחזרה, כשמאחוריהם עומד בסתר שירות הריגול האמריקאי. הניסיון קרס תוך ימים ספורים בלבד: 114 מהפולשים נהרגו, ועוד כ-1,189 נתפסו בשבי. קסטרו יצא מהאירוע הזה משוכנע לחלוטין שארצות הברית לא תניח לו לרגע, ונדבק חזק עוד יותר למוסקבה. כבר אז כתב אחיו של הנשיא, רוברט קנדי, פתק קצר שחזה את העתיד: "אם איננו רוצים שרוסיה תקים בסיסי טילים בקובה, עלינו להחליט כבר עכשיו מה אנחנו מוכנים לעשות כדי למנוע את זה". הוא לא ידע כמה צדק.
ניקיטה חרושצ'וב, ראש ממשלת ברית המועצות, ישב בסוף אפריל 1962 על חוף הים השחור, בחופשה, ומולו נראתה טורקיה בקצה האופק. באותם ימים בדיוק הציבה ארצות הברית בטורקיה ובאיטליה טילים גרעיניים שיכלו תוך דקות ספורות בלבד לפגוע במוסקבה. חרושצ'וב הביט בים ובחישוב פשוט: אם ארצות הברית יכולה לשבת עם נשק כזה ממש ליד הבית שלו, למה שהוא לא יעשה בדיוק את אותו הדבר ליד הבית של האמריקאים? מעבר לכך, הוא ראה כאן הזדמנות כפולה: להרתיע כל ניסיון פלישה נוסף לקובה, ובאותה נשימה לצמצם את הפער העצום שהיה בינו לבין ארצות הברית בכמות הנשק הגרעיני שברשותו. תוך חודשים ספורים בלבד הפליגו לאי, בסודי סודות, עשרות טילים גרעיניים וכ-20 אלף חיילים סובייטים. איש בוושינגטון עדיין לא שיער דבר.
שלושה עשר ימי דריכות עולמית
ב-14 באוקטובר 1962 טס מטוס ריגול אמריקאי מעל קובה בגובה רב, וצילם בטיסה שנמשכה 6 דקות בלבד כמעט אלף תמונות. מי שבדקו את התמונות עבדו לילה שלם בלי לעצום עין, ועד למחרת בצהריים כבר היה ברור: יש בקובה טילים סובייטיים שיכולים כנראה לשאת ראשי נפץ גרעיניים. וכך, ברגע אחד, הסתיימה השלווה. קנדי כינס מיד את היועצים הקרובים אליו ביותר, ובתוכם התחלקו הדעות לשני מחנות שלא הבינו זה את זה. קבוצה אחת דרשה תקיפה אווירית מיידית וללא היסוס. קבוצה שנייה, ובראשה רוברט קנדי ושר ההגנה רוברט מקנמרה, הזהירה שתקיפת פתע כזו תגרור בוודאות תגובה סובייטית קשה בהרבה, ושהיא עלולה להצית בדיוק את מה שכולם רוצים למנוע.
מקנמרה הזהיר את חבריו שמוסקבה "תרגיש חייבת להגיב בעוצמה גדולה מאוד", ומאותו רגע "השליטה במצב תישמט מהידיים". קנדי לא היה מוכן להידרדר למקום שאי אפשר לחזור ממנו, ולכן בחר בדרך אמצע זהירה: מצור ימי על קובה, שהוא בכוונה קרא לו "הסגר" ולא "חסימה", הבדל דק בניסוח שאִפשר לארצות הברית לקבל את תמיכת ארגון מדינות יבשת אמריקה בלי להכריז רשמית על מלחמה. ב-22 באוקטובר פנה קנדי בשידור טלוויזיה חי לכל האומה, והכריז שכל טיל גרעיני שישוגר מקובה ייחשב כתקיפה של ברית המועצות על ארצות הברית עצמה.
באותו רגע כבר עמדו בכוננות מלאה למעלה מ-180 ספינות אמריקאיות, כ-100 אלף חיילים ו-550 מטוסי קרב. הצבא האמריקאי עבר לרמת כוננות הנקראת בעגה הצבאית "דפקון 2", הרמה השנייה בחומרתה מתוך חמש רמות אפשריות, והגבוהה ביותר שהגיעו אליה אי פעם מבלי שפרצה מלחמה בפועל. מאות מפציצים גרעיניים ועשרות טילים ארוכי טווח הוחזקו דרוכים לשיגור, מוכנים לפעולה בכל רגע. עד כמה קרוב היה העולם באמת לרגע שבו הכל היה עלול להתפוצץ? התשובה, כמו תמיד בסיפורים כאלה, מסתתרת בפרטים הקטנים ביותר. חרושצ'וב הכחיש בהתחלה כל קשר לטילים, אבל ב-24 באוקטובר קרה משהו: חלק מהספינות הסובייטיות שהתקרבו לקו ההסגר פנו לפתע לאחור, כאילו מישהו משך אותן בחוט בלתי נראה. שר החוץ האמריקאי לחש אז למקורב שלו משפט שהיה יכול להיכתב על שולחן קלפים: "אנחנו עומדים עין מול עין, ואני חושב שהצד השני מצמץ ראשון". הוא טעה. המשבר רק החל להסתבך.
השבת השחורה שכמעט הרסה הכל
שבת, 27 באוקטובר 1962, נכנסה להיסטוריה בכינוי "השבת השחורה", היום המסוכן ביותר מכל שלושה עשר הימים הללו. בבוקר הגיע מכתב חדש מחרושצ'וב, ובו דרישה נוספת ופומבית: להוציא את הטילים האמריקאיים מטורקיה כתנאי לסיום המשבר. באותו יום ממש הופל מטוס ריגול אמריקאי מעל קובה בידי טיל סובייטי, וטייסו נהרג, האדם היחיד שנספה מירי אויב לאורך כל המשבר כולו. את ההחלטה לירות במטוס קיבלו קצינים סובייטים בשטח, בניגוד גמור להוראות של חרושצ'וב עצמו, שלא ידע כלל שהמטוס יורט. באותם ימים ממש שלח גם קסטרו מכתב לחרושצ'וב וביקש ממנו לתקוף בנשק גרעיני אם ארצות הברית תתקוף. חרושצ'וב, למרבה המזל, לא נענה לבקשה הזאת.
ובעוד כל זה מתרחש מעל פני המים, סיפור דרמטי לא פחות התחולל מתחתם, במעמקים, וגילויו לציבור התעכב ארבעים שנה שלמות, עד 2002. ארבע צוללות סובייטיות שהו במימי קובה, כשספינות אמריקאיות מטילות עליהן פצצות קטנות כדי לאלץ אותן לעלות אל פני המים. באחת מהן היה טורפדו הנושא ראש נפץ גרעיני, בעוצמה דומה לזו שהוטלה על הירושימה. אנשי הצוות, מנותקים מהמפקדה שעות ארוכות ובטוחים שכבר פרצה מלחמה אמיתית מעל ראשם, כמעט שיגרו אותו. מפקד הצוללת דרש להפעיל את הנשק בלי לחכות. אבל קצין אחד בלבד, שישב איתם באותה צוללת צפופה וחונקת, סירב בתוקף, והצליח לשכנע את שאר הצוות לוותר על השיגור. שמו לא נכתב בשום ספר היסטוריה. איש לא הכיר אותו. ובכל זאת, בזכות סירוב שקט אחד, של אדם אחד, במקום אחד, בעולם שהיה יכול להיראות אחרת לגמרי כבר למחרת בבוקר.
מול הלחץ הגובר מכל הכיוונים, קנדי בחר להתעלם דווקא מהדרישה הפומבית האחרונה של חרושצ'וב, ולהגיב במקום זאת למכתב מוקדם יותר וסמוי יותר שלו, שביקש בעיקר הבטחה שארצות הברית לא תפלוש לקובה. באותו לילה מסר רוברט קנדי לשגריר הסובייטי הבטחה מתחת לשולחן: הטילים בטורקיה יוסרו תוך חודשים, אבל לא כחלק מהסכם פומבי שיביך את שני הצדדים. למחרת בבוקר, 28 באוקטובר, הודיע חרושצ'וב ברדיו מוסקבה על נסיגה מלאה. המשבר הסתיים בלי ירייה נוספת אחת, אבל השאיר צלקת עמוקה, וגם תוצר חשוב אחד: קו טלפון ישיר בין הבית הלבן לקרמלין, שהוקם ממש בעקבות הלקחים מהימים ההם, כדי שבפעם הבאה לא יצטרכו מנהיגי שתי מעצמות לתקשר זה עם זה במכתבים שנוסעים שעות ארוכות.
מי שהיה יכול לספר את הסיפור הזה הכי טוב מכולם הוא דווקא אותו נשיא שישב בפיג'מה על מיטתו, בוקר שקט אחד, וקרא עיתון בלי לדעת מה מחכה לו מעבר לדלת. שלושה עשר ימים אחר כך הוא כבר ידע בדיוק כמה קרוב היה העולם לרגע שאין ממנו חזרה, וכמה תלוי היה הכל, בסופו של דבר, לא בטילים ולא בספינות, לא בכוחי ועוצם ידי, אלא ביד ה׳ שנתן במחשבתו של אדם בודד אחד, במקום אחד, ברגע אחד. להתנגד.
תגובות
היו הראשונים להגיב!