פרשת האלטלנה: כך הוטבעה האונייה שקרעה את המדינה הצעירה
בעומק של 503 מטרים מתחת לפני הים גילו צוללנים וחוקרים מטעם מרכז מורשת בגין, שלד ברזל חלוד ושרוף, שרידים שחיפשו אחריהם שמונה עשורים תמימים. זהו מה שנותר מהאלטלנה, האונייה שסיפורה נחרט כאחד הפרקים הכואבים ביותר בתולדות המדינה הצעירה, ימים ספורים בלבד לאחר הקמתה.
בהתחלה זו לא הייתה אונייה מיוחדת. היא נבנתה בארצות הברית בתור נחתת טנקים, כלי שיט פשוט שנועד להוריד טנקים וציוד כבד ישר על החוף, ושימש את הצי האמריקאי במלחמת העולם השנייה. אחרי המלחמה היא כבר לא הייתה דרושה לצבא האמריקאי, ובקיץ 1947 היא נקנתה על ידי גוף שנקרא "הוועד העברי לשחרור האומה", זו הייתה הזרוע שדאגה לכסף ולנשק עבור האצ"ל, בראשות הלל קוק, איש אצ"ל שפעל אז בארצות הברית. את השם "אלטלנה" בחרו לזכר זאב ז'בוטינסקי, שבעבר חתם בשם הזה כשכתב מאמרים.
הנשק שהעמיסו על האונייה הגיע בעיקר מאירופה, מגורמים שאהדו את מטרת האצ"ל. התוכנית הייתה שהאונייה תגיע לישראל כבר ביום שבו הוקמה המדינה. בפועל היא יצאה לדרך מנמל בצרפת רק 27 ימים אחרי הקמת המדינה, לאחר שכבר נחתם הסכם בין האצ"ל לממשלה: האצ"ל אמור היה להתפרק ואנשיו להצטרף לצה"ל. מנחם בגין, מפקד האצ"ל, לא ידע בכלל שהאונייה יצאה לדרך, ונודע לו על כך רק אחרי מעשה.
מכפר ויתקין לחוף תל אביב
על סיפון האונייה היו כ-930 בני אדם, עולים חדשים, ניצולי שואה וחברי אצ"ל, ולצידם כמות עצומה של נשק: רובים, מקלעים, כלי רכב משוריינים ומיליוני כדורים. הוסכם שהאונייה תעגון בחשאי בחוף כפר ויתקין, אבל ברגע האמת פרצה מחלוקת קשה: למי שייך הנשק? בגין רצה שחלק ממנו יעבור לגדוד האצ"ל שנלחם אז בירושלים. ראש הממשלה דוד בן גוריון עמד על כך שהכול יימסר לצה"ל, ולא לשום גוף אחר.
ב-20 ביוני אמר בן גוריון בישיבת הממשלה משפט חד וקשה: "אי אפשר שיהיו שני צבאות ואי אפשר שתהיה שתי מדינות… אם לא – נירה!" מאחורי המילים האלה עמד חשש אמיתי: שהמדינה הצעירה, שזה עתה קמה, תתפרק לשניים עוד לפני שהספיקה בכלל להתבסס. שמונה שרים תמכו בהחלטה הקשה הזאת, ורק הרב פישמן נמנע מהצבעה.
מח"ט אלכסנדרוני, דן אבן, שלח לבגין אולטימטום, עשר דקות בלבד להחליט ולמסור את הנשק. עשר דקות, לא יותר. יעקב מרידור, סגנו של בגין, זעם על כך שנתנו להם זמן כה קצר לקבל החלטה כזאת. בערב פרצו חילופי אש, ולפי מה שידוע נהרגו ארבעה מאנשי האצ"ל ושני חיילי צה"ל. בגין נמלט בסירה אל האונייה, וזו הפליגה משם באישון לילה לכיוון תל אביב, מתוך תקווה שהתמיכה הרבה באצ"ל בעיר תכריח את הממשלה להתפשר.
בדרך ניסו קורבטות של חיל הים, לעצור את האונייה, ואף פרצה אצלן מרידה קטנה בין מלחים שסירבו לירות על יהודים אחרים. סמוך לחצות עלתה האלטלנה על שרטון ממש מול מלון קטה דן ברחוב פרישמן בתל אביב, לעיני מתרחצים, עיתונאים ומשקיפים מטעם האו"ם. למחרת בבוקר ניסו הצדדים שוב לדבר ביניהם, אבל ללא הצלחה. סירת נשק שיצאה מהאונייה נורתה, ופסח וולודינגר, ניצול שואה שהתגייס לפלמ"ח, נפצע ומת מפצעיו כעבור שבוע.
הפגז שהצית פרשה היסטורית
בשעה ארבע אחר הצהריים, אחרי שגם אולטימטום נוסף פג, נתן בן גוריון פקודה להפגיז את האונייה. התותחן הראשון שהתבקש לירות, יוסף אקסן, סירב, ואמר שהוא מוכן לעמוד לדין על כך. בסוף המשימה הוטלה על הלל דלסקי, עולה חדש מדרום אפריקה, שאמר למפקדיו: "לא באתי לארץ ישראל כדי להילחם נגד יהודים", ובכל זאת ביצע את הפקודה. אחד הפגזים פגע במחסן נשק שהיה על הסיפון, והאונייה עלתה באש.
יצחק רבין, שבמקרה נמצא באותם רגעים במטה הפלמ"ח הסמוך לחוף, קיבל על עצמו בו-ברגע את הפיקוד על ניסיונות ההצלה. שנים אחר כך הוא תיאר את הדקות ההן במילים פשוטות: "האונייה בוערת… אני עושה כל מאמץ, יחד עם המפקדים האחרים, להפסיק את האש". איש מהנוכחים שם לא שיער אז שהאיש שמנסה לכבות את השרפה יהפוך יום אחד לראש ממשלת ישראל.
בסך הכול נהרגו במהלך האירוע 19 בני אדם, 16 מאנשי האצ"ל ושלושה חיילי צה"ל. בין ההרוגים היה גם אברהם סטבסקי, שכמה שנים קודם לכן זוכה מהאשמה שרצח את חיים ארלוזורוב. בגין עצמו לא ידע לשחות, ובכל זאת קפץ למים, אבל רק אחרי שווידא שכל הפצועים פונו קודם. באותו לילה הוא נשא נאום ברדיו החשאי של האצ"ל ואף בכה במהלכו. הוא כינה את בן גוריון "כסיל", אבל באותה נשימה הורה לאנשיו במפורש: "אנו לא נפתח באש. לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער".
בן גוריון, מצידו, אמר בישיבת מועצת המדינה משפט שעדיין שנוי במחלוקת עד היום: "מבורך הוא התותח שהפציץ את האונייה הזאת… הדבר הטוב ביותר שאפשר היה לעשות – להטביע אותה". האם זה היה רגע של הכרעה הכרחית שהצילה את המדינה הצעירה מלהיקרע לשניים, או סתם החלטה של רגע שיצרה פצע שלא הגליד עד היום? השאלה הזאת עדיין מלווה את החברה הישראלית.
כשנה אחרי הפרשה פונה שלד האונייה השרוף מהחוף, נגרר ללב ים והוטבע סופית מול נבי רובין, בפעולה שביצעו צוערי חיל הים. משם ואילך נעלמו שרידיה מהעין במשך עשרות שנים ארוכות, כשהזיכרון ממנה הולך ומתעמעם אצל דור שלא זכר כלל את הימים ההם. רק באוגוסט 2026, שמונים שנה אחרי שהאש אכלה אותה, חזרה האלטלנה להיראות, והזכירה לכולנו שגם הפצעים העמוקים ביותר אפשר להעלות שוב מהמעמקים, ולהתבונן בהם באור חדש ללמוד ולהפיק לקחים ולהזכיר לכולם שאסור שתהיה מלחמת אחים ח"ו.
תגובות
היו הראשונים להגיב!