קרב קורסק: כך התנפץ החלום הגרמני בשדות הפלדה
בבוקרו של ה-5 ביולי 1943 נסע יוזף דיטריך, מפקד דיוויזיית הטנקים "לייבשטנדרטה" יחידת עילית של האס-אס, שנשאה את שמו של היטלר עצמו, אל טנקי הטיגר שלו, לקראת פתיחת המתקפה הגרמנית הגדולה. אלא שכפי שהתברר במהרה, אנשי האס-אס לא עמדו לכבוש את קורסק לא באותו יום, ולא בשום יום אחר.
זו הייתה תחילתו של עימות שלימים ייכתב בספרי ההיסטוריה כקרב השריון הגדול בעולם. ליד עיירה רוסית קטנה בשם קורסק התכנסו כוחות שגודלם מסחרר: לפי חלק מההערכות, למעלה מ-4 מיליון חיילים, כ-13,000 טנקים ותותחים מונעים, וכ-12,000 מטוסים. כוח עצום. הנתונים המדויקים אמנם שנויים במחלוקת בין החוקרים, אבל איש לא מערער על כך שזה היה אחד מעימותי השריון המאסיביים ביותר שידעה המלחמה.
הרקע לקרב מתחיל כמה חודשים קודם לכן. בפברואר 1943 ספג הצבא הגרמני מפלה קשה בסטלינגרד, והצבא הסובייטי החל להתקדם. אבל המרשל הגרמני אריך פון מנשטיין ניצל טעות בפריסת הכוחות הסובייטים, וכבש מחדש את חרקוב ובלגורוד. מהתמרונים הללו נוצרה מה שקרוי בליטה, רצועת שטח סובייטית שנדחקה לתוך הקווים הגרמניים, בעומק של כ-120 ק"מ וברוחב של כ-250 ק"מ. שטח כזה קל לכתר משני צדדיו בבת אחת, וזו בדיוק הייתה התוכנית שגיבש הפיקוד הגרמני.
ההגנה הסובייטית מתחת לאדמה
היטלר חתם על התוכנית ב-15 באפריל 1943. המבצע קיבל את השם "ציטדלה" (מבצר, בגרמנית), ותוכניתו הייתה פשוטה לכאורה: לתקוף את הבליטה בתנועת מלקחיים בו-זמנית,מצפון בפיקוד הגנרל וולטר מודל, ומדרום בפיקוד הגנרל הרמן הות, ולכתר בפנים את הכוחות הסובייטים. אלא שהיטלר דחה את מועד הפתיחה שוב ושוב, מתחילת מאי ועד ה-5 ביולי, כשהמתין לטנקי הפנתר החדשים. הגנרל היינץ גודריאן, שנחשב לאביה של דוקטרינת השריון הגרמנית, ניסה לשכנע אותו לוותר על המבצע כליל: "האם באמת נחוץ לתקוף את קורסק?" שאל. "האם אתה חושב שמישהו בכלל יודע איפה קורסק נמצאת?" תשובתו של היטלר, כך על פי התיעוד, הייתה קצרה ומטרידה: "אני יודע. המחשבה על כך הופכת את קיבתי." ובכל זאת אישר את המבצע.
בזמן שהגרמנים המתינו, הסובייטים לא ישבו בחיבוק ידיים. רשת ריגול בשם "לוסי", שפעלה מתוך שווייץ הנייטרלית, סיפקה למודיעין הסובייטי פרטים מדויקים להפליא על תוכניות האויב. מנין ידעה הרשת כל כך הרבה? התשובה נותרה שנויה במחלוקת עד היום. הגנרל גאורגי ז'וקוב, מהמפקדים הבכירים ביותר בצבא האדום, שכנע את סטלין לוותר על מתקפת מנע, ובמקומה לבנות הגנה עמוקה שתשחק את השריון הגרמני מראש. כך נבנו 6 קווי הגנה בעומק כולל של כמעט 300 ק"מ, הונחו יותר מ-940 אלף מוקשים, וגויסו כ-300,000 אזרחים לעבודות ביצור. החיילים אף עברו תרגילים מיוחדים כדי להתגבר על הפחד מפני שריון האויב, ובהם תרגילים שבהם נשכבו בתעלות בעוד טנקים נסעו מעליהם, על מנת להרגיל אותם לעמידה תחת לחץ שריון כבד.
ב-5 ביולי, בשעה 05:30 בבוקר, יצאה לדרך המתקפה הגרמנית בצפון. הקורפוס הפאנצר, כלומר חיל השריון הגרמני, חדר בקושי כעשרה ק"מ ביום הראשון לפני שנעצר. הקרבות סביב הכפר פוניירי היו עזים עד כדי כך שהחיילים כינו אותם "מיני-סטלינגרד". בדרום המצב היה שונה לגמרי: כוחותיו של הגנרל הות הצליחו לחדור עמוק יותר, כ-29 ק"מ תוך 3 ימים בלבד, וכיוונו אל עבר עיירה שולית בשם פרוחורובקה. איש עדיין לא שיער אז שהעיירה הקטנה הזו עומדת להיכנס לספרי ההיסטוריה.
פרוחורובקה: המספרים שמעולם לא נגמרו
בשעה 08:30 בבוקר, ב-12 ביולי, שידר הגנרל הסובייטי פאבל רוטמיסטרוב, מפקד צבא הטנקים החמישי, את מילות הקוד "פלדה, פלדה, פלדה!". זה היה האות לתחילת מתקפת הנגד. מאות טנקים פרצו קדימה, ולפי תיאורו שלו עצמו, "האדמה רעדה מפיצוצים עוצמתיים. טנקים פגעו זה בזה, ולאחר שנצמדו, לא יכלו לשחרר עצמם זה מזה ונלחמו עד המוות." ניצולים משני הצדדים תיארו קרבות פנים אל פנים כאוטיים, שבהם טנקים התנגשו זה בזה במרחקים קצרים ביותר, לעיתים ממש עד כדי מגע.
מה שהיטלר לא רצה שיקרה, אכן קרה יומיים לאחר מכן. בעלות הברית נחתו בסיציליה, והוא נאלץ להסיט כוחות מהחזית המזרחית על מנת לעמוד מול האיום החדש באיטליה. ב-13 ביולי זימן היטלר את מפקדיו הבכירים והודיע על ביטול המבצע. גודריאן כתב לאחר המלחמה: "עם כישלון ציטדלה סבלנו תבוסה מכרעת. תצורות השריון… איבדו רבות הן באנשים והן בציוד, ולא יהיו שמישות לזמן ארוך." בתוך שבועות ספורים עברו הסובייטים למתקפת נגד, שחררו את העיר אוריול ואת חרקוב, וההתקדמות שלהם לא נעצרה עד שערי ברלין.
האם קורסק, וליתר דיוק פרוחורובקה, היה באמת קרב השריון הגדול ביותר שידעה ההיסטוריה? כאן מתחיל ויכוח שנמשך עד היום. במשך עשרות שנים דיברו על 1,200 עד 2,000 טנקים שנלחמו פנים אל פנים בפרוחורובקה ביום אחד. מחקר עדכני, המבוסס על ארכיונים סובייטיים וגרמנים שנחשפו רק לאחר נפילת המסך הברזל, מראה תמונה צנועה בהרבה: כ-910 טנקים בהגדרה המצומצמת של הקרב, ולכל היותר כ-1,300 בהגדרה הרחבה. החוקר איאן הדסון, ממוזיאון הטנקים הבריטי, מסביר שההגזמה במספרים נבעה בין היתר מתעמולה סובייטית שביקשה להצדיק את האבידות הכבדות שספגו הכוחות. יש היסטוריונים הטוענים שהקרב הגדול באמת התרחש כבר ב-1941, ליד העיירות ברודי ודובנו שבאוקראינה, שם השתתפו אלפי טנקים סובייטים, אלא ששם, בניגוד לקורסק, ניצחו הגרמנים ניצחון מכריע. עובדה אחת בכל זאת אינה שנויה במחלוקת: בקורסק נעצרה המתקפה הגרמנית הגדולה האחרונה בחזית המזרחית. מאותו קיץ ואילך לא הפסיק הצבא האדום להתקדם.
תגובות
היו הראשונים להגיב!