אסון אגם ניוס: הלילה שהמים השלווים הפכו למלכודת מוות
השעה קרוב ל-21:30, ליל ט״ז באב ה׳תשמ״ו (21 באוגוסט 1986). תושבי הכפרים שמסביב לאגם ניוס, הנח בתוך מכתש געשי עתיק, כבר שכבו לישון, בלא שידעו כי זו הלילה האחרון בחייהם. לפתע נשמע רעש חזק שנמשך כרבע דקה. מי שקם ממיטתו לבדוק מה קורה, חש גל חום פתאומי, הריח ריח חריף של ביצים רקובות ותוך שניות ספורות איבד את הכרתו. רבים אחרים לא הספיקו אפילו לצאת מהמיטה.
ג'וזף נקוויין, תושב הכפר סובום שנמצא כעשרה ק"מ מהאגם, נמנה עם קבוצת הניצולים המצומצמת ששרדה לספר את הסיפור. "לא יכולתי לדבר, הפכתי לחסר הכרה", סיפר בראיון שנערך בסמוך לאסון. "שמעתי את בתי נושמת בצורה לא נורמלית לחלוטין… קרסתי ונפלתי, והייתי שם עד תשע בבוקר". כשהתעורר, גילה שמכנסיו התכסו בכתמים אדומים כמו דבש ושבתו כבר לא הייתה בין החיים. הוא רכב על אופנועו בין כפרים שלמים, ולא ראה בהם שום סימן לחיים.
עם עלות השחר השתרר בכפרים שקט מחריד: בלי רעש ילדים, בלי פעמוני פרות, כאילו מלאך המוות עצמו עבר בין הבתים בשתיקה גמורה. עדים שהגיעו למרכזי הכפרים מצאו גופות מפוזרות בכל מקום, גברים, נשים, ילדים, ואף בהמות, ללא סימני מאבק ובלי טיפת דם. השמועה על האסון החלה להתפשט אל העיר וום ואל שאר האזור, כשלצדי הדרכים מוטלות גופות נוספות. תוך יממה בלבד מתו למעלה מ-1,700 בני אדם ו-3,500 ראשי בקר, ומדינה שלמה נותרה אחוזת חלחלה.
הסוד שרבץ במים
מה בעצם הפך אגם שליו ויפה נוף למלכודת מוות? התשובה לא נמצאה על פני השטח כלל, אלא עמוק הרבה יותר. אגם ניוס אינו אגם רגיל, אלא מה שמכונה בשפה המדעית "מאר", שהוא מכתש געשי שנוצר במקום שבו לחץ תת-קרקעי פרץ בעבר דרך שכבות הסלע, ולימים התמלא במי גשמים. מתחת לאגם קיים צינור טבעי המוביל כלפי מעלה גזים מעומק האדמה, ובראשם פחמן דו-חמצני (CO2), כן, אותו גז המשמש גם להכנת משקאות מוגזים. הגז חילחל במשך שנים לתחתית האגם, ונמס שם במים הקרים תחת הלחץ העצום של מאות מטרים של מים שהצטברו מעליו.
תארו לעצמכם בקבוק סודה טמפו מנוער סגור: כל עוד הפקק אטום, הגז נשאר כלוא בתוך הנוזל, והבקבוק עצמו נראה שקט ותמים לגמרי. אך ברגע שפותחים אותו בחוזקה, כל הגז פורץ בבת אחת בקצף עצום. משהו דומה קרה באגם ניוס. מי התחתית, שהיו רוויים כמעט לגמרי בגז, נשארו יציבים כל עוד לא התרחש ערבוב בין השכבות, אבל הפרעה כלשהי, ככל הנראה מפולת סלעים או גוש אדמה שנשמט לתוך האגם, הזיזה את המים ושברה בבת אחת את שיווי המשקל העדין ששרר שם שנים רבות.
ברגע שהחלו להיווצר בועות הגז הראשונות, הן משכו איתן מים נוספים כלפי מעלה, ותהליך שרשרת שינה את פני האגם בתוך דקות ספורות בלבד. כמות עצומה של פחמן דו-חמצני, כקילומטר מעוקב, כמות שיכולה למלא מאות אלפי בריכות שחייה, התפרצה מהמים אל האוויר ויצרה ענן לבן שהתרומם כמאה מטר מעל פני האגם. מכיוון שהגז כבד יותר מהאוויר הרגיל, הענן לא התפזר כלפי מעלה כמו שהיה מצפה כל אדם סביר, אלא זרם במורד העמקים כמו נהר בלתי נראה, וכיסה כפרים שלמים במרחק של עד 25 ק"מ מהאגם, בלי שאיש הבחין בו כלל.
הסכר שעדיין מאיים
כתשע שנים לאחר האסון, בשנת 1995, החל צוות הנדסי בראשות המהנדס הצרפתי מישל הלבהאקס בבדיקות היתכנות לפתרון פשוט יחסית: צינור שיורד לתחתית האגם וישאב את המים העשירים בגז אל פני השטח באיטיות, כך שהגז ישתחרר בהדרגה ולא בבת אחת. הצינור הראשון הוכנס בפועל רק ב-2001, ועוד שניים הצטרפו אליו ב-2011.
נכון לשנים האחרונות, תהליך פינוי הגז מהאגם נמשך בהדרגה, בעזרת הצינורות הפועלים באתר. אבל הסכנה טרם חלפה לגמרי. מומחים ממשיכים להזהיר מפני הסיכון הטמון בסכר הטבעי התוחם את האגם, קריסתו עלולה לשחרר בבת אחת עשרות מיליוני מטרים מעוקבים של מים, ולערער מחדש את שיווי המשקל שמחזיק את שארית הגז בתחתית. משום כך ממליצים המומחים להשלים קודם את פינוי הגז, ורק אחר כך לחזק את הסכר עצמו.
הסיפור לא נגמר בקמרון. מדענים שבדקו אגמים דומים ברחבי אפריקה גילו שאגם קיווו, השוכן בין רואנדה לקונגו הדמוקרטית, גדול פי כ-2,000 מאגם ניוס, ורווי אף הוא בכמויות גז ניכרות. בסביבתו חיים כיום מיליוני בני אדם, מבלי לדעת מה רובץ עמוק מתחת לכפות רגליהם. לחצי הגז שם מנוטרים באופן קבוע והתופעה הנדירה הזאת, המכונה מדעית "התפרצות לימנית", ממשיכה גם כיום להעסיק חוקרים ברחבי העולם.
בכל פעם שאני חוזר וקורא על אגם ניוס, אני נזכר שכך גם האדם, הוא נוטה לשקוט על שמריו כשהכול נראה רגוע מבחוץ, ומשכיח ממנו שהשלווה החיצונית אינה עדות לביטחון. אגם ניוס, במקרה הזה, לא היה רק אסון נדיר, הוא גם תזכורת לכך שנדרשת מאיתנו ערנות מתמדת מול כל היצרים והנסיונות, גם כשהמים, לכאורה, נראים שקטים.
תגובות
היו הראשונים להגיב!