האבנים המהלכות בעמק המוות: תעלומת הטבע שנפתרה
תארו לעצמכם מדבר שטוח כל כך, שהשיפוע בין קצהו הצפוני לדרומי כמעט ואינו מורגש לעין. עכשיו על פני אותו מדבר שטוח, אבנים שמשקלן נע בין קילוגרמים בודדים למאות ק"ג, חלקן כבדות כמו שק מלט גדול, והן זזות ממקום למקום לבדן, ומותירות אחריהן חריצים ארוכים באדמה. איש לא דוחף אותן. אין כאן בעלי חיים. ובכל זאת, השבילים שם ברורים לעין, ולעיתים נמשכים למרחקים ניכרים.
המקום נקרא 'מגרש המרוצים', אגם מלח יבש בפארק הלאומי עמק המוות שבקליפורניה, מוארך באופן בולט בציר צפון-דרום. הגישה אליו קשה: כביש עפר משובש וארוך נמשך ממכתש אובביי, והנסיעה בו דורשת רכב שטח בעל גחון גבוה בלבד. מי שמגיע לשם בחורף פוגש משטח בוץ יבש שנסדק לצורת פוליגונים משושים קטנים. ממש כמו ציורי בצורת.
השבילים עצמם מספרים סיפור מוזר במיוחד. חלקם ישרים לגמרי, כמו נחתכו בסרגל, ואחרים מתפתלים, פונים בזווית חדה, ואפילו חוזרים לאחור. יש מקרים שבהם שתי אבנים המרוחקות זו מזו מתחילות לנוע כמעט באותו זמן, ונעות במקביל זו לצד זו לאורך מרחק ניכר, כאילו מישהו בלתי נראה מכוון אותן בו-זמנית. איך בכלל ידעו במשך שנים רבות שהאבנים זזות? כי במשך עשורים ארוכים איש לא תיעד את הרגע שבו הן נעות בפועל, רק את השבילים שהותירו מאחור.
עשרות שנות תעלומה: מרוח לקרח
הדיווח המדעי הראשון על התופעה פורסם כבר בשנת 1948. אז מיפו הגיאולוגים ג'ים מקאליסטר ואלן אגניו את סלעי היסוד באזור, ותהו על מקור החריצים המוזרים שגילו. ההשערה הראשונה שעלתה הייתה שמערבולות אוויר קטנות הנוצרות במדבריות, הם שדוחפים את האבנים ממקום למקום. עוד קודם לכן, ב-1915, ביקר במקום החוצב ג'וזף קרוק מנוואדה ותיאר את מה שראה בעיניו. ב-1952 תיעד שומר פארק בשם לואיס קירק את אורך החריצים ומסלוליהם, ומאותו רגע נפתח דיון ציבורי סוער שנע, כפי שתואר באחד המקורות "מהמדעי המורכב ועד העל-טבעי".
ב-1955 טען הגיאולוג ג'ורג' סטנלי שרוח בלבד אינה יכולה להזיז אבנים במשקל של אדם בוגר. הוא הציע הסבר חלופי: גיליונות קרח סביב האבנים הם שעוזרים לרוח לתפוס אותן ולהזיזן. 13 שנה אחר כך, ב-1968, יצאו הגיאולוגים בוב שארפ ודווייט קארי לפרויקט מעקב שנמשך 7 שנים תמימות. הם סימנו 30 אבנים ונתנו לכל אחת שם משלה, כמו ילדים שמאמצים חיות מחמד. אחת מהן, שקראו לה "ננסי", הייתה הקטנה מכולן – בקוטר של כ-6 ס"מ בלבד, ובכל זאת נעה במצטבר יותר מ-260 מטר. לעומתה, אבן בשם "קארן", ששקלה כ-320 ק"ג, לא זזה כלל בתקופת המחקר. ואז, בשנות ה-90, היא פשוט נעלמה ונמצאה כ-800 מטר משם.
כדי לבדוק אם משהו חיצוני מניע את האבנים, בנו שארפ וקארי מעין מכלאה: טבעת יתדות ברזל שהקיפה אחת מהן. האבן פשוט החליקה בין היתדות ונעה כאילו לא היו שם כלל, איך בכלל יכול דבר כזה לקרות? בשנות ה-90 המשיך פרופסור ג'ון ריד, מהמכללה האמריקאית Hampshire College, את המחקר, ומצא עדויות לכך שלפחות חלק מהאבנים נישאו על גבי גיליונות קרח ברוחב מרשים של עד 800 מטר. אבל גם אז נותרה שאלה פתוחה: איך קרח מזיז אבן במשקל של מאות ק"ג, מבלי שאיש יראה זאת בזמן אמת?
התיעוד ההיסטורי: האבנים בתנועה
בסביבות 2011, הקימו שני בני דודים, ריצ'רד נוריס, המזוהה כחוקר הקשור למכון סקריפס לאוקיינוגרפיה שבסן דייגו, וג'יימס נוריס, בן דודו, ניסוי מדעי מסודר באזור. לפי הדיווחים, הם התקינו תחנת מזג אוויר לניטור רוחות, והוסיפו למישור מספר אבנים משלהם, כל אחת מצוידת ב-GPS זעיר שהוכנס לחור שנקדח בגוף האבן. שירות הפארקים הלאומי לא אישר להם לגעת באבנים המקוריות, כך שנאלצו להביא בלוקים דומים ממקום אחר. חוקר נוסף שהצטרף לצוות, המזוהה כד"ר ראלף לורנץ, תיאר לפי הדיווחים כי בתחילה חשב שזה יהיה ניסוי משעמם מאוד.
בדצמבר 2013 הגיעו נוריס ובן דודו למקום ומצאו את המישור מכוסה בבריכה רדודה. זמן קצר אחר כך החלו האבנים לנוע ממש מול עיניהם, רגע שתיאורו, לפי הדיווחים, הפתיע אותם לגמרי, שכן ציפו להמתין שנים רבות עד שיזכו לראות תנועה כזו. באירוע המרכזי נעו, לפי הדיווחים, עשרות אבנים בבת אחת, וחלקן החלו לנוע במרווחי זמן קצרים זו מזו, חרף המרחק הניכר ביניהן.
ההסבר שהתגלה היה פשוט להפליא: בלילות קרים המים הרדודים קפאו לגיליון קרח דק ושקוף, המכונה בפי החוקרים 'קרח חלון'. בבוקר שמשי, כשהקרח מתחיל להימס, הוא נשבר לגושים, ורוח קלה דוחפת את הגושים על פני המים, ואלה גוררים אחריהם את האבנים במהירות איטית של הליכת צב. המחקר פורסם בשנת 2014 בכתב העת PLOS ONE, וזכה לכיסוי נרחב באמצעי תקשורת ברחבי העולם. התברר שהתשובה לא הייתה קסם, אלא שילוב נדיר של גשם, קור וקרח, תערובת שנעלמת כלעומת שבאה ברגע שהשמש עולה.
תגובות (1)
אבל חייבת לציין – הרי היה ברור שמשהו טבעי דחף את האבנים. וכמה אנשים עסקו במחקר על התופעה הזו, סתם כדי לספק את הסקרנות האנושית? כמה אנשים קיבלו כסף על העבודה הזו? והכל דברים תיאורטיים, אין לזה שימוש מדעי. וזה נחשב כעבודה אקדמאית, יצרנית. במה בדיוק זה הועיל לעולם? עכשיו אפשר לישון ברוגע בלילה, כשיודעים שהתעלומה הזו – ש-99.999% מהאנשים בעולם לא היה מודע אליה – נפתרה? פשוט מסמל איך האקדמיה יכולה להיטפל לזוטי זוטות.