התמנון: החייזר עם שלושת הלבבות שחי לבד
באקווריום ניו אינגלנד שבבוסטון, ישבה הכותבת סיי מונטגומרי מול מכל מים גדול. מאורה בפינה. ואז, בתנועה אחת מהירה, זינק לעברה תמנון פסיפי ענק ושלח 8 זרועות לפגוש את ידיה. מאות כפתורי יניקה אחזו בה, טעמו אותה, בחנו אותה. כשמונטגומרי ליטפה את ראשו הרך, שינה התמנון צבע מארגמן ללבן חלק. רוגע.
אותו מפגש הפך לנקודת ציון בהבנת האינטליגנציה של יצורים שאינם בני אדם. הפילוסוף פיטר גודפרי-סמית', שצלל שוב ושוב בחופי סידני וחקר תמנונים בסביבתם הטבעית, ניסח זאת בחדות: מפגש עם תמנון הוא, לדבריו, כמו מפגש עם חייזר אינטליגנטי. לא מטאפורה, לא הגזמה, תיאור של מציאות ביולוגית.
התמנון ובני משפחתו הקרובים, הדיונון והסיפייה, עומדים בפני עצמם. תשעה מוחות. שלושה לבבות. דם כחול. עור שרואה. ואינטליגנציה שהתפתחה לגמרי לבד, ללא הורים, ללא קהילה, בחיים שנמשכים לרוב 3 שנים בלבד. כל אחד מהפרטים האלה לבדו היה מספיק להפוך יצור לנושא מחקר. ביחד, הם מצביעים על משהו שקשה יותר לנסח: אנחנו חיים על אותו כדור הארץ, נושמים את אותו חמצן, וכמעט לא מבינים זה את זה.
הגוף שמאתגר את הביולוגיה
נתחיל מהגוף. לתמנון 9 מוחות: מוח מרכזי אחד בצורת דונאט הכרוך סביב הוושט, ושמונה מיני-מוחות עצמאיים, אחד לכל זרוע. כ-2/3 מתוך כ-500 מיליון הנוירונים שלו יושבים בזרועות, לא בראש. חוקרים שקטעו זרוע של תמנון גילו שהזרוע הכרותה ממשיכה לזחול באופן עצמאי, ואם היא נתקלת במזון, לוכדת אותו ומנסה להעביר אותו למקום שבו אמור היה להיות הפה. כל זרוע, במילים פשוטות, פועלת כישות בפני עצמה.
לבבות יש לו שלושה. לב מרכזי אחד שמזרים דם לכל הגוף, ושני לבבות נוספים שדוחפים דם דרך הזימות לקליטת חמצן. הסיבה טמונה בהרכב הדם עצמו: התמנון אינו נושא ברזל בדמו אלא נחושת, חלבון הנקרא המוציאנין. כשהדם מתחמצן הוא הופך לכחול; כשהוא מאבד חמצן, הוא הופך שקוף לחלוטין. הנחושת יעילה יותר בסביבות קרות ודלות חמצן, שם שוכן התמנון. אבל מכיוון שיעילותה בהובלת חמצן נמוכה מזו של ברזל, נדרשים שלושה לבבות שישאבו בלחץ גבוה יותר.
והנה הפרדוקס שקשה להסביר: כשהתמנון בורח מטורף בהנעת סילון מים, הוא נאלץ לשלם מחיר פיזיולוגי כבד. שחייה מהירה בהנעת סילון היא מאמץ עצום הדורש מהגוף כולו לפעול בקיצוניות, ובכל זאת, מערכת הדם שלו, המבוססת על נחושת ולא על ברזל, מוגבלת ביעילות הובלת החמצן. יצור עם שלושה לבבות, שמערכת הנשימה שלו מגיעה לגבולותיה בדיוק ברגע החירום האמיתי. אין לו אח ורע בכל ממלכת החי.
לראות בעור, לחלום בצבע
אבל השאלה האמיתית אינה אנטומית. היא קוגניטיבית. מה בדיוק קורה שם בפנים?
ד"ר רוג'ר הנלון, מדען בכיר במעבדה הביולוגית הימית בווּדס הוֹל שבמסצ'וסטס, חוקר את מנגנוני ההסוואה של ראשי-הרגליים כבר למעלה מ-35 שנה. ממצאיו חושפים שהעור של התמנון בנוי משלוש שכבות שעובדות יחד: בשכבה העליונה יש תאים עם צבע בפנים שהתמנון יכול למתוח או לכווץ כמו בלונים זעירים, כשהוא מותח אותם הצבע נראה וכשהוא מכווץ אותם הצבע נעלם, מתחתם יש שכבה שמתפקדת כמו פריזמה ויוצרת הברקות וגוונים, ומתחת לכל זה יש שכבה לבנה שמשמשת כרקע שמחזק את שאר הצבעים. מעבר לצבע, התמנון גם משנה את המרקם הפיזי של עורו ממש, כלומר בולטות קטנות על העור עולות ויורדות כמו גלים כדי לדמות משטחים מחוספסים כמו סלע או אלמוג. והכל קורה בפחות משנייה.
וכאן מגיעה החידה שהנלון עצמו מודה שאין לו תשובה אליה. ראשי-הרגליים עיוורי צבעים לחלוטין, יש להם סוג אחד של קולטן אור. ובכל זאת הם מתאימים את צבעם לרקע בדיוק מדהים. "כל ראיה שיש לנו אומרת שהם עיוורי צבעים", אמר הנלון, "ובכל זאת הם נראים כאילו הם מתאימים את הצבע לרקע. אז איך הם עושים זאת? התשובה היא, אנחנו פשוט לא יודעים." השערה אחת שעולה ממחקרי המעבדה: בעורם של תמנונים זוהו מולקולות אופסין, אותם קולטני אור המצויים ברשתית העין. ייתכן שהתמנון, במידה מסוימת, רואה באמצעות עורו.
גם בשינה הם לא מפסיקים להפתיע. מחקר שפורסם בכתב העת Nature ב-2023 גילה שלתמנונים יש שני שלבי שינה: שינה שקטה וממושכת, ואחריה שינה פעילה קצרה – דומה לשנת ה-REM – שלב השינה העמוקה המוכרת אצל יונקים, שבמהלכה הגוף מתנועע, הנשימה מואצת, והעור עובר שינויי צבע דרמטיים. האם הם חולמים? אף אחד לא יודע. אבל המראה של תמנון שמחליף צבעים בשנתו, זו שאלה שקשה מאוד להניח אותה בצד.
גאון שגדל לבד
הפרדוקס הגדול ביותר של התמנון אינו הדם הכחול ולא העור הרואה. הוא האינטליגנציה. תמנונים פותחים מנעולים מורכבים, בונים "דלתות" לפתח מאורתם מסלעים שאספו, ומשחקים, כן, משחקים. תמנונה אחת תשפריץ סילוני מים מבוקרים כדי לשגר בקבוקון לקצה האקווריום ולקבל אותו חזרה, שוב ושוב, 20 פעמים ברציפות.
רולנד אנדרסון, שתיעד זאת בכתב עת לפסיכולוגיה השוואתית, כתב: "רק בעלי חיים תבוניים משחקים, בעלי חיים כמו עורבים ושימפנזים, כלבים ובני אדם." ובאינדונזיה נצפו תמנוני ורידים אוספים קליפות קוקוס שנזרקו, מנקים אותן בסילוני מים, נושאים אותן למיקום חדש ומרכיבים אותן כמקלט, שימוש בכלי לשימוש עתידי, שנחשב לאחד הסימנים המובהקים לתכנון קדימה.
אבל כל זה קורה ללא שום הדרכה. הים מלא תמנונים יתומים. האמהות מתות לאחר שביציהן בוקעות, והאבא לפני. אין הורים. אין קהילה שמעבירה ידע מדור לדור. כל תמנון לומד את הכל לבד, בחיים שנמשכים לרוב שנה עד 3 שנים בלבד. דומיניק סיביטילי, דוקטורנט באסטרוביולוגיה ופסיכולוגיה באוניברסיטת וושינגטון, שחקר את מנגנוני הלמידה של התמנון, מציע מסגרת חשיבה אחרת לגמרי: "זה לא עניין של כמה הם חכמים. זה עניין של איך הם חכמים."
גודפרי-סמית' טוען שהתמנון מייצג תודעה ואינטליגנציה. כאן, בעומקי הים, יש יצור שמגיע לאותן תוצאות: סקרנות, תכנון, זיהוי, משחק, דרך מסלול שונה לחלוטין מכל מה שמוכר לנו. לא כפי שאנחנו חושבים. לא עם הכלים שאנחנו מכירים. וכשהתמנון מתבונן בחוקר דרך זכוכית האקווריום, סיביטילי מתאר שאף פעם לא מרגישים לבד במעבדה הזו, קשה שלא לתהות: מי בוחן את מי?
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!