אגם בייקל בסיביר: סודותיו של האגם העמוק בעולם
הסירה קפצה על הגלים והנוסעים נרטבו עד העצמות. כשהגיעו לחוף קרא נהג הסירה "ספסיבה, דז'דושקה בייקל", תודה, סבא בייקל, ופרש את זרועותיו לצדדים, כמו מי שמחבק מכר ותיק. את הסצנה תיארה עיתונאית ישראלית שטיילה בדרום סיביר עם קבוצה, בכתבה שפרסמה במגזין "מסע אחר". היא יצאה לדרך עם דימוי של ערבות קפואות, יללות זאבים ומחנות עבודה, ומצאה 30 מעלות מעל האפס, פריחת קיץ וכלבי ים שרובצים על סלע. מיהו אותו סבא, שהרוסים מודים לו בהתרגשות כזאת?
סבא בייקל הוא אגם בדרום סיביר, ואין כמוהו. אורכו 636 ק״מ, יותר מאורכה של מדינת ישראל, ושטחו כ-31,500 קמ״ר, פי אחד וחצי משטחה של המדינה. עומקו המרבי 1,642 מטרים ובזכות זה הוא האגם העמוק בעולם. כ-300 נהרות ונחלים זורמים אליו, ורק נהר אחד, האנגרה, מוציא ממנו מים. באגם יש כחמישית מכל המים המתוקים בעולם שאינם קפואים בקרחונים. זה יותר מכל האגמים הגדולים של צפון אמריקה יחד.
גם מתחת לקרקעית יש עומק. האגם יושב בתוך סדק עצום בקרום כדור הארץ, מקום שבו הקרקע נמתחת לצדדים, כמו בד שמושכים משני קצותיו עד שהוא נקרע. בתחתית האגם נערמו כ-7 ק״מ של בוץ וחול, ולפי ההערכות הסדק עצמו יורד 8-9 ק״מ מתחת לפני המים. זהו הסדק היבשתי העמוק בעולם. האזור אינו רדום: יש בו מעיינות חמים, ורעידות אדמה בולטות פוקדות אותו מדי כמה שנים.
שכבות הבוץ האלה מעניינות את החוקרים. בראשית שנות ה-90 החלו חוקרים אמריקאים, בשיתוף האקדמיה הרוסית למדעים, לקדוח בקרקעית ולשלוף גלילים ארוכים של בוץ, באורך של יותר ממאה מטר. כל שכבה בגליל שומרת רמזים על מזג האוויר שהיה בזמנה, כמו דפים בספר ישן שעוד אפשר לדפדף בהם. בבייקל זה אפשרי במיוחד, כי יריעות קרח ענקיות לא גרדו את הקרקעית ולא מחקו את השכבות. אחד מחוקרי שירות הסקר הגיאולוגי של ארצות הברית, ד״ר סטיב קולמן, אמר שבשום מקום אחר אי אפשר לבדוק רצף כל כך ארוך.
קרח שקוף, מים צלולים וחיים ייחודיים
גילי חסקין, מדריך טיולים ישראלי שביקר באגם, שמע שם סיפור: אם תטילו למים את מטבע, תוכלו לראות אותו עד לעומק של מאה מטר. אגדה, כמובן. אבל המדידות לא רחוקות ממנה. בחורף רואים במים הפתוחים 30-40 מטרים. בקיץ הראות יורדת לכ-5-8 מטרים.
מי גורם לצלילות הזאת? סרטן זעיר בשם אפישורה, קטן מגרגר פרג. הוא חי באגם בכמויות עצומות, ובלי להתעייף הוא מסנן את המים כמו מסננת. לפי ההערכות עוברים דרכו כאלף קילומטרים מעוקבים בשנה, מה שאומר שכל מי האגם נסננים אחת ל-23 שנים. והוא גם המזון שעליו נשענים דגי האגם. יצור קטנטן, ומערכת שלמה תלויה בו.
בינואר מתחיל הקרח לכסות את האגם, והוא נשאר עד מאי בערך. עוביו הממוצע נע בין חצי מטר ל-1.4 מטרים, ובמקומות עם גבשושיות הוא עולה על שני מטרים. חסקין, שהגיע בסוף החורף, תיאר קרח שקוף ובוהק כזכוכית, שדרכו מביטים אל הכחול העמוק כמו אל אקווריום ענק. לקראת ההפשרה הוא הופך ללבן, ובו נפערים סדקים וכתמי מים.
הקרח הזה משמש גם ככביש. אל אולחון, הגדול באיי האגם, מגיעים בכביש קרח חוקי באורך 12 ק״מ, שמגבלת המשקל בו היא 10 טון. אפשר להגיע גם ברחפת. סשה, ריינג'ר מאוסט-ברגוזין, סיפר לגוטמן איך דגים בחורף: קודחים כמה פתחים בקרח ושולפים את הדג בחכה. "אחרי כמה דקות הדג קופא, בוזקים עליו קצת מלח ופלפל וככה הוא הכי טעים."
ומתחת לכביש הזה, עולם שלם. באגם חיים לפחות 2,500 מיני בעלי חיים, ויותר ממחציתם אינם נמצאים בשום מקום אחר בעולם. בקרקעית צומחים "יערות" של ספוגים ירוקים, יצורים שנראים כמו שיחים, שמגיעים לגובה מטר. בעומק של 100 עד 500 מטרים שוחים דגי גולומיאנקה, שנקראים גם "דג השמן": דגים שקופים עם סנפירים ארוכים. ובתחנות הרכבת הישנה שמקיפה את האגם מוכרות סבתות דגי אומול מעושנים עטופים בעיתון, דג שחי רק כאן. מי שמתבונן ברשת החיים המדויקת הזאת, שבה כל יצור מותאם בדיוק לתפקידו, רואה בה את התגלמות נפלאות הבריאה.
כלבות הים של בייקל והאיומים
בקצה שביל צר בין עצי לבנה ואורן, באיי ארכיפלג אושקאני, כשגוטמן כבר חשבה שהניירפות, כלבות הים של בייקל, אינן אלא אגדה סיבירית, הן נגלו לעיניה: כלבות ים על סלע שחור, מגרדות זו את גבה של זו ומשכשכות במים. בין 82,500 ל-115,000 מהן חיות באגם, יותר מ-3,000 ק״מ מהאוקיינוס הקרוב. אלה כלבות הים היחידות בעולם שחיות במים מתוקים.
איך הגיעו לשם, רחוק כל כך מהים? יש שתי השערות: דרך נהרות האנגרה והינסיי, או לאורך נהר לנה. איש לא יודע בוודאות, והסוד נשאר חבוי בין גלי האגם. הגוף שלהן מתאים לחיים מתחת לקרח. צלילה רגילה נמשכת כ-10 דקות, ולפעמים עד 70 דקות, לעומק של עד 400 מטרים. בגוף שלהן יש כ-20% יותר דם מאשר בכלבי ים בגודל דומה שחיים בים, וכך הן אוגרות אוויר לנשימה, כמו מיכל חמצן שנישא בגוף. בחורף הן שורדות בעזרת פתחי נשימה בקרח. יותר ממחצית ממזונן מורכבת מדגי גולומיאנקה, לפי ההערכות כ-64,000 טון בשנה.
ובכל זאת, האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע, שבודק איפה הטבע בסכנה, דירג ב-2025 את האגם ב"דאגה משמעותית". בעיר בייקלסק פעל מפעל נייר שנסגר ב-2013, אבל נותרו שם בריכות עם כ-6.5 מיליון טון פסולת רעילה. אצות ירוקות פשטו על יותר מ-30% מקו החוף, ספוגים שאינם קיימים בשום מקום אחר מתים, ובין ינואר לאוגוסט 2018 ביקרו באזור כ-1.6 מיליון תיירים. גם בגוף הכלבות נמצאו חומרים מזהמים בכמות דומה לזו שנמצאה בכלבי ים בים הבלטי, ים בצפון אירופה שסביבו תעשייה רבה.
הציבור הרוסי לא נשאר אדיש. ב-2019 הפגינו כמיליון איש ב-43 ערים נגד מפעל בבעלות סינית, שתכנן לקחת את מי האגם ולמכור אותם בחו״ל. המפעל לא נפתח.
נהג הסירה הודה לאגם בזרועות פרושות. אבל מי שמעט מתבונן יותר על הסודות שבתוכו, על הסרטן הקטן שמטהר מים, על הכלבות שנושאות את החמצן שלהן בדם ועל יער הספוגים שמתחת לקרח, יודע להודות לבורא עולם, שהניח באמצע יבשת קפואה אגם שלם של חיים. "מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית״.
תגובות
היו הראשונים להגיב!