מערת הסנוניות במקסיקו: הבור הענק שממנו עולות להקות בספירלה
בשעת בוקר מוקדמת, בעוד החושך שולט, מטיילים שתיעדו את ביקורם מתנדנדים ברכב בדרך משובשת אל המערה. היא נמצאת ליד העיירה אקיסמון, במדינת סן לואיס פוטוסי שבמקסיקו. הם יורדים מהרכב, ממשיכים ברגל בשביל חלקלק ומגיעים לפלטפורמת תצפית. מתחת לרגליהם נפער בור.
המקום מכונה ״מערת הסנוניות״, ולפי ויקיפדיה זהו פיר המערה הגדול ביותר הידוע בעולם. פיר הוא חלל אנכי עמוק, כמו ארובה ענקית בתוך האדמה. הפתח סגלגל, כ-50 על 60 מטר. העומק משתנה לפי הצד, כי הפתח נמצא על מדרון: כ-333 מטר מהשפה הנמוכה וכ-370 מטר מהגבוהה. זה כמעט פי שניים מגובהו של מגדל עזריאלי העגול. לפי תיאורים באתרי טיולים, הבור גדול מספיק כדי לבלוע כליל את האמפייר סטייט בילדינג, אחד מגורדי השחקים המפורסמים בעולם. ומה יקרה למי שייפול לשם בלי מצנח? הוא יבלה באוויר כמעט עשר שניות.
והנה הדבר שמפתיע: הפתח הוא החלק הצר ביותר. מתחתיו הבור מתרחב לחדר בצורת בקבוק, באורך של כ-300 מטר וברוחב של כ-135 מטר. הסבר הגיאולוגים פשוט: מי גשם חלחלו בסלע גיר, אבן רכה יחסית שהמים ממיסים לאט לאט. חלל תת-קרקעי הלך והתרחב, עד שהתקרה קרסה פנימה. לכן הרצפה אינה סלע מוצק אלא ערימת שברי סלעים, ובצד אחד שלה פיר שיורד עוד לפחות 100 מטר. כיצד בדיוק נוצרה המערה? המקורות מודים שזה עדיין לא מובן עד הסוף.
ומי שעומד על הפלטפורמה ומביט למטה רואה פתח שנראה כמעט צנוע, חור בג'ונגל. קשה לדמיין שמתחתיו מסתתר אולם ענק, גדול בהרבה מהכניסה אליו.
הסיפנים בספירלה: מופע עלייה וצלילה
עם שחר מתחיל הרחש. הציפורים זזות בתוך הבור ומצייצות, ובמספרים כאלה נוצר רעש עצום. אחר כך מתחיל הטיפוס: הלהקה עולה אל הפתח בספירלה, והכנפיים יחד משמיעות קול מתמשך שממלא את החלל. כשהציפורים מגיעות לפתח הן יוצאות החוצה, מעל ראשי הקהל שעומד על הפלטפורמה, ופונות אל השמיים הפתוחים.
ומי הן, בעצם? לא סנוניות, למרות שמה של המערה, סנוניות אמיתיות מגיעות לכאן רק לעתים נדירות. מי שמקנן בקירות הוא סיפן צווארון לבן: ציפור גדולה, חומה-שחרחרת, עם טבעת לבנה סביב הצוואר. מדובר בלהקות ענק, ואת מספרן המדויק קשה לקבוע.
בערב התמונה מתהפכת. הציפורים חוזרות אל הבור ויורדות פנימה אל הקינים שבקירותיו, והמראה הזה מרשים לא פחות מהיציאה בבוקר. ובגשם, בעננות או בקור הציפורים בכלל לא יוצאות, ולכן כל תכנון ביקור במערה תלוי בשמיים.
חשבו על זה רגע: מאות ציפורים נכנסות לבור חשוך וצר, כל אחת אל הקן שלה, יום אחרי יום. בלי שעון, בלי הוראות ובלי מי שינווט אותן. כשרואים את זה, קשה שלא לומר ״מה רבו מעשיך ה׳ כולם בחכמה עשית״.
מטפסים וצוללי בייס: קודם הציפורים
בני העם ההואסטקי, תושבי האזור, מכירים את הבור מאות שנים. ב-27 בדצמבר 1966 הראו המקומיים את המקום לארבעה אמריקנים: טי. אר. אוונס, צ׳רלס בורלנד, רנדי סטרנס וסיד ווסט. הירידה המתועדת הראשונה בחבל התקיימה ב-4 באפריל 1967. מאז הפכה מערת הסנוניות ליעד למטיילים שמתמחים בירידה למערות ולמטפסי חבלים.
הכלל המרכזי פשוט: קודם הציפורים. אפשר להתקין חבל, אבל אסור לרדת עד שהאחרונה שבהן יוצאת. כשהן חוזרות בערב, החבל נמשך למעלה, ומי שנשאר למטה ממתין לחשכה. הוועדה המקומית אוכפת את הכללים בקפדנות, ואפילו הצעת שוחד של 5,000 דולר נדחתה.
מת׳יו אליסון, מטייל שפרסם ב-2019 את סיפור ירידתו, תיאר צוות של כעשרה גברים ונערים מהכפר שמורידים אנשים בידיים, בחבל באורך כ-455 מטר. אחד מהם מרסס מים על החבל כדי להקטין את החיכוך. באמצע הירידה שמע נקישות מתכתיות. כשביקשו להוריד מהר יותר, נענו שאי אפשר, כי ״החבל מעשן יותר מדי״. והעלייה? לדבריו, היא הייתה גרועה עוד יותר: נדנוד, סחרור וספירה עד מאה בעיניים עצומות. מי שמאומן זקוק לכשעה וחצי כדי לצאת מהבור.
קפיצות בייס, כלומר קפיצה במצנח מנקודה קבועה כמו מצוק או בניין, משכו לכאן קופצים בזכות עשר שניות הנפילה. אבל לפי אתר על הגאוגרפיה של מקסיקו ולפי הבלוג של אליסון, הן אסורות כיום, משום שהפריעו לציפורים. המדריך הראה לאליסון אנדרטה לאדם שמצנחו לא נפתח כראוי. מומחים לציפורים מצאו שמספר הסיפנים בבור הולך ופוחת, ולכן הוגדר סביבו אזור אסור לטיסה, בעיקר למסוקים. אליסון כתב על ההואסטקים: ״הם עשו עבודה מצוינת בהגנה על המערכת הטבעית שלה״.
וכך, בבור שנראה כמו מקום לקפיצות מסוכנות ולהרפתקאות, הכלל החשוב ביותר הוא לתת מקום לציפורים הקטנות. ואם כך נראה פינה אחת נסתרת בג'ונגל של מקסיקו, כמה עוד נפלאות מסתתרות בעולם, מוכנות לרגע שבו נעמוד על שפתן ונביט פנימה?
תגובות
היו הראשונים להגיב!