הקולות שמתחת לאבנים: מסע בעקבות החורבן ירושלים
קיץ תשפ"ג. ד"ר עמית ראם עומד בתוך בור חפירה בעיר דוד, אוחז בין אצבעותיו גוש פחם שחור. הפחם הזה נשרף לפני כאלפיים שנה, בדיוק בימים האלו סמוך לתשעה באב. "כשאתה נוגע בפחם ובמפולות האבן מחורבן בית שני, כל האירועים קמים לתחייה מתוך האבנים השרופות", הוא מספר. "לא צריך להיות ארכיאולוג כדי לראות את העדויות ולחוש את החורבן העז שהתחולל כאן". "ד"ר ראם מנהל את מרחב ירושלים ברשות העתיקות, ולאורך שנות החפירה שוב ושוב מתגלות שכבות נוספות מאותו אסון עתיק שמסרב להיעלם.
החפירה התנהלה לאורך "דרך עולי הרגל", הרחוב הראשי שבו צעדו יהודים בדרכם לבית המקדש בימי הבית השני. לצד הדרך התגלו שרידי מבנים שלמים שקרסו ברגע החורבן. בתוך אחד מהם מצא הצוות שברי פחם מקורות עץ שרופים, שברי כלי אבן מעוטרים, משקולת אבן, פלך טוויה וקערת שחיקה מבזלת ששימשה לטחינת מזון. כלי האבן היו שכיחים דווקא בתקופת בית שני, מסביר הצוות, משום שהם אינם מקבלים טומאה.
בין המפולות התגלה ממצא מפתיע במיוחד: מטבע ברונזה מהשנה השנייה למרד הגדול נגד רומא, ועליו חרוט הכיתוב "לחירות ציון", סיסמת המרד. יניב דוד לוי, חוקר בענף המטבעות ברשות העתיקות, גילה שבמטבע נוקב חור בכוונה תחילה, לא כתוצאה מבלייה טבעית. מישהו ענד אותו, כנראה על שרשרת או חוט. מי היה אותו אדם? לוי מעלה שתי אפשרויות: יהודי ששמר את המטבע כמזכרת אישית, או חייל רומי שלקח אותו כשלל מלחמה, בדומה למטבעות שנמצאו במחנות צבא באירופה. "מטבעות כאלה לא היו בעלי ערך כלכלי, וברור שהם נשמרו כמזכרת", הוא אומר, ומכריע שכנראה מדובר ביהודי מקומי, משום שהמטבע נמצא בירושלים עצמה ולא במחנה צבאי אירופי.
חמישה חודשי מצור קטלניים
כדי להבין את משמעות הממצאים הללו, צריך לחזור לשנת ג'תת"ל, כאשר טיטוס, בנו של הקיסר אספסיאנוס, הציב את מחנהו סביב חומות ירושלים. העיר, שהשתרעה אז על כ-1,800 דונם, שזה פי שניים משטח העיר העתיקה של היום, הייתה מוקפת שלוש חומות. מעליהן ניצב בית המקדש שבנה הורדוס, לגובה של כ-70 מטר, מרוצף בשיש ובזהב. מול חומותיה עמד צבא רומי אדיר, כ-65 אלף חיילים בארבעה לגיונות, מול 23,400 מגני העיר בלבד. איך יכלה קבוצה כה קטנה לעמוד מול מכונת המלחמה הרומית? המצור נמשך כ-5 חודשים, מי"ד בניסן ועד ח' באלול, כאשר בפינה הצפונית של הר הבית ניצבה מצודת אנטוניה, מעוז צבאי מרכזי שהיה מוקד קרבות עזים.
תוך זמן קצר החלה להורגש בעיר בעיה חמורה אף מכוחות הרומאים: הרעב. שלוש כתות של מורדים, שנלחמו קודם לכן זו בזו על השליטה בעיר, שרפו את מחסני המזון לקראת המצור, עוד לפני שהחל. יוספוס פלביוס, ההיסטוריון היהודי בן התקופה, מתאר זאת במילים קשות: "הגגות היו עמוסים נשים ועוללים מעולפים, הסמטאות מלאו גוויות של זקנים". אנשים חיטטו בביבים ובאשפה בחיפוש אחר פירורי מזון. מקרה קיצוני במיוחד, המוזכר גם בגמרא (יומא לח:), מספר על אימו של דואג בן יוסף שמרוב רעב טבחה ובישלה את בנה.
בח'-ט' באב תקפו הרומאים את חומת הר הבית והציתו את שעריה. למחרת, בי' באב, השליך חייל רומי חתיכת עץ בוערת אל תוך חלל צר בבית המקדש ומשם הכל השתנה. האש התפשטה במהירות וכילתה את המבנה כולו תוך שעות ספורות בלבד. אמנם יוספוס כותב שטיטוס עצמו ניסה לעצור את החיילים, אלא שאלה "מונעים מבלבול, שנאה ותאוות בצע" המשיכו להצית ולבזוז ללא רחם, אך בגמרא בגיטין נכתב שטיטוס עצמו היה אחראי להרס, הוא קרע את הפרוכת ונכנס לתוך קודש הקודשים, מחרף ומגדף את אלוקי ישראל. כהנים רבים המשיכו בעבודתם עד הרגע האחרון, ורבים מהם בחרו למות יחד עם המקדש ולא לראות בחורבנו.
עדויות האש והאפר
העדות המילולית הזו מקבלת חיזוק ישיר מתחת לאדמה. בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת חשף הארכיאולוג נחמן אביגד ברובע היהודי בירושלים מבנה שכונה "הבית השרוף", שכבות אפר ועץ חרוך שהגיעו לגובה של כמטר, ומפולות אבן בגובה של עד שני מטרים. כלי הזכוכית שהתגלו שם התפקעו ממש מעוצמת החום, וכלי האבן מסוג גיר השתנו כליל בהשפעת האש. בין השרידים שנחשפו במבנה נמצאה גם זרוע אדם, כנראה של אישה צעירה שנקלעה לאסון ברגעיו האחרונים, עדות מטלטלת לגורלם של תושבי העיר בשעת החורבן.
ממצא נוגע ללב נוסף התגלה בעיר דוד: כלים ביתיים שהתגלו בבור מסתור, המעידים כי אנשים ירדו לשם והתחבאו בסתר, בדיוק כפי שמתאר ההיסטוריון היהודי-רומי יוספוס פלביוס. באותו אזור נמצאה גם חנית ברזל רומית, עדות לקרב אחרון שהתחולל ממש שם. חצי חצים ואבני בליסטראות, שהתגלו לאורך הרחוב מספרות בעצמן את סיפור ההפגזה הכבדה שספגה העיר.
מה אנחנו עדיין למדים מזה, כמעט אלפיים שנה מאוחר יותר? חז"ל תלו את החורבן בשנאת חינם: "מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חנם" (יומא ט:). דווקא הממצא הפיזי, האפר והפחם מזכיר שהאסון לא היה רק גזירה משמים, אלא גם תוצאה של פירוד בין אחים, ואומר לנו להתחזק באהבת ישראל, באהבת חינם, לאהוב כל יהודי באשר הוא, ככה נזכה לקרב את בניין בית המקדש השלישי.
תגובות (2)
כתוב ידי נשים רחמניות בישלנה ילדיהם, כך שמשמע שהיה יותר ממקרה אחד קיצוני.
ראוי להוסיף הסתייגות לענ"ד על דברי יוסיפון שטיטוס היה נגד השרפה.
ולהעיר שמנורת המקדש היתה כדברי רש"י והרמב"ם בעלת קנים ישרים.
הסיפור הוא על מקרה אחד והפסוק מדבר בלשון רבים.