בפקיסטן, תכשיטי זהב הם חשבון החיסכון של המשפחה. נשים צוברות אותם במשך שנים, ולא פעם הם עוברים בירושה לדורות הבאים. ובכל זאת, לאחרונה נשים רבות מוכרות חלק מהתכשיטים כדי לקנות פאנלים סולאריים לגג. מה גורם למשפחה להמיר את הנכס היקר ביותר שלה בלוחות על הגג? צעירים חוסכים לערכה סולארית עוד לפני שהם קונים מכונית. בתים שנמסרים עם מפתח כוללים פאנלים, כמו שהם כוללים מקרר.
והמספרים מסחררים. ב־2024 ייבאה פקיסטן כ־17 גיגה־ואט של פאנלים, פי שניים מהשנה שקדמה לה, גיגה־ואט זה מיליארד ואט, זה מה שתחנת כוח ממוצעת על פחם מפיקה. מיוני 2024 עד יוני 2025 ייבאה המדינה יותר פאנלים מכל אפריקה, אף שחיים בה רק כשישית מתושבי היבשת. ניגריה, המובילה באפריקה, ייבאה באותה תקופה גיגה־ואט וחצי בלבד. ובינתיים הפאנל נעשה זול בהרבה: לפי צוות חשיבה פקיסטני לענייני אנרגיה, המחיר הממוצע של פאנל ירד ב־2024 מ־32 סנט לוואט ל־17. בחישוב פשוט, פאנלים לכוח של 5,000 ואט, מערכת נאה לבית, עלו קודם כ־1,600 דולר, והיום כ־850. זה רק מחיר הפאנלים עצמם, בלי ההתקנה והציוד הנלווה, אבל החיסכון ברור.
קשה אפילו לדעת כמה פאנלים באמת יש. רוב ההתקנות נעשות על הגגות, בלי חיבור רשמי לרשת, ולכן הן לא נספרות בשום מקום. חוקר אנרגיה מאוניברסיטת אוקספורד, יאן רוזנוב, מעריך שעד שלושה רבעים מההתקנות בפועל אולי לא נרשמו כלל. אז אנליסטים משחזרים את המצב מרישומי מכס, מנתוני יצוא סיניים ואפילו מתצלומי לוויין: תצלומים של גוגל מ־2021 ומ־2025 מראים גגות שהתכסו בפאנלים עד שהם נראים מהחלל. בקיץ 2025 הפכה השמש למקור החשמל הגדול ביותר במדינה, וסיפקה כרבע מהחשמל בחודשי השיא.
החשבון הכלכלי שמניע את המהפכה
מה גרם לכל כך הרבה אנשים לעשות אותו חשבון בבת אחת? קודם כול, החשמל עצמו. מחירי חשמל הרשת זינקו בכ־155% בין 2021 ל־2024, יותר מפי שניים וחצי, לפי מאמר של מכון מחקר בקולורדו. לדברי רוזנוב, קילוואט־שעה אחד עלה ב־2015 כ־12.5 רופי, ובשנת 2025 כבר יותר מ־34. ואל המחיר מצטרף עוד דבר: החשמל פשוט נעלם. בעיר קווטה משק בית עלול לשרוד 16 עד 20 שעות הפסקה ביום אחד!

ומאיפה זה בא? שורש הבעיה נטוע בשנות ה־90. פקיסטן חתמה אז על חוזים ארוכי טווח עם יצרני חשמל פרטיים, והמדינה משלמת להם על עצם הקיבולת שלהם גם כשהם לא מייצרים. ב־2024 פעלו תחנות הכוח בכשליש בלבד מיכולתן, ותשלומי הקיבולת עברו את 2 טריליון רופי, כ־7 מיליארד דולר. הפער בין מה שחברות החלוקה גובות מהצרכנים לבין מה שהן חייבות ליצרנים נקרא ״חוב מעגלי״, והוא הגיע ל־2.4 טריליון רופי עד יוני 2024. את העלות מגלגלים לצרכנים: 30־35% מהתעריף הממוצע אינם תשלום על חשמל שנצרך. זה בעצם חשבון חשמל של 1,000 ש״ח שבו 300 עד 350 ש״ח הולכים על דברים אחרים לגמרי.
מול זה עומד הפאנל הסולארי, שהולך ומוזיל. התקנה טיפוסית של מערכת סולארית מחזירה את עצמה תוך שנתיים עד ארבע שנים. החישוב פשוט: מחלקים את מה ששילמתם על המערכת במה שהיא חוסכת לכם בחשבון בכל שנה. במפעל שמשלם תעריף תעשייתי ההחזר מהיר אפילו יותר. מוחמד זיא אור רחמן, גמלאי בן 75 מאיסלאמאבאד שעבד בשיווק, קיבל את הרעיון כשראה פאנלים עולים על גג מבנה ציבורי בשכונתו. תושבי השכונה גייסו כסף יחד, וחשבונות החשמל של המבנה ירדו כמעט לאפס. באמצע 2021 כיסה גם הוא את גג ביתו, ומאז הלכו בעקבותיו שכניו. ״יש לי אותם מול הבית, מימין ומשמאל, בכל מקום״, הוא מספר.
גם בשדות עושים את החשבון. בדשט, כפר מרוחק בבלוצ׳יסטן שבו הטמפרטורה מגיעה בקיץ ל־51 מעלות צלזיוס, האיכר כרים בקש השקה את האבטיחים שלו במשאבת דיזל. כשמחירי הדלק זינקו ב־2022, הוא כבר לא יכול היה להפעיל אותה מדי יום, והיבול סבל. ב־2023 לווה כרים 300,000 רופי, כ־1,075 דולר, מקרובים וחברים, והציב שורת פאנלים סולאריים ליד השדה. ״כל עוד יש את השמש הזאת, אני יכול לגדל את האבטיחים שלי״, הוא אומר. לפי מכון המשאבים העולמי, כ־80% מהבארות שמשמשות להשקיה במדינה, 1.5־2 מיליון במספר, פעלו על דיזל.
מי נשאר לשלם על החשמל?
החשבון של כל משפחה הוא רק חצי מהתמונה. לרשת החשמל הלאומית יש עלויות קבועות: קווים, תחזוקה, תחנות כוח שעומדות בכוננות. וכאמור הן לא מצטמצמות רק משום שהלקוחות קונים פחות חשמל. כשמי שיכול לשלם עובר לפאנלים, העלויות מתחלקות בין פחות לקוחות, התעריף עולה, ועוד משפחות מחפשות מוצא. התהליך הזה נקרא ״ספירלת מוות״ של חברות החשמל. לפי רוזנוב, מכירות החשמל מהרשת ירדו ב־10% בתוך שנה אחת.

אבל גם מי שהתקין פאנלים לא באמת עוזב: אחרי השקיעה הוא חוזר אל הרשת. רוזנוב מנסח זאת כך: ״בפועל, מי שנשאר על הרשת משלם כדי להחזיק תחנות כוח בכוננות לאורך היום, כדי שיהיו מוכנות כשהשמש שוקעת״. עד לאחרונה אפשרה המדינה ״מדידה נטו״: בעלי פאנלים הזרימו עודפי חשמל לרשת בשעות היום וקיזזו אותם מהחשבון, כמו מי שמפקיד כסף בבנק ומושך אותו בלילה. עד דצמבר 2024 העריכה הממשלה שההסדר הזה העמיס על שאר הצרכנים נטל של כ־159 מיליארד רופי, כ־560 מיליון דולר.
ומי הם השאר? אשה אמירלי, חוקרת מאוניברסיטת באת׳ אומרת שאנרגיה סולארית זמינה רק למי שיש לו ״כיסים עמוקים מספיק״, ושכל היתר תקועים ברשת יקרה ולעיתים קרובות לא אמינה. דילאוואר חאן עושה עבודות קטנות בפאתי איסלאמאבאד, ואשתו עובדת כעוזרת בית. הוא עדיין חוסך לפאנל בודד שיפעיל את מצנן האוויר שבחצר. וכשהוטל בקיץ 2025 מס של 10% על פאנלים מיובאים, הזהיר ח׳אלד ואליד, כלכלן אנרגיה ממכון למדיניות פיתוח בר־קיימא באיסלאמאבאד: ״מי שלא יכול להרשות [סולאר], עבורם מחירי החשמל עולים ויעלו בעתיד״.
בפברואר 2026 הגיבה הרשות הלאומית לרגולציית חשמל והחליפה את המדידה נטו ב״חיוב נטו״. במקום לקזז, חברות החשמל קונות כעת את העודפים בכ־11־13 רופי לקוט״ש, אך מוכרות אותם בחזרה ב־40־55, כלומר פי שלושה ויותר. לקוחות קיימים נשארו בתנאיהם הישנים בעקבות תגובת נגד. רוזנוב טוען ששתי הקריאות נכונות: מצד אחד, זה צעד שפוגע באטרקטיביות של הסולאר; מצד שני, זה גם ניסיון למנוע מצרכנים אמידים להעביר את עלות הרשת למי שאין ביכולתו לעזוב. ובלשונו: ״פקיסטן רצה קדימה בפריסה והשאירה את המוסדות מאחור. התוצאה היא פריחה ומשבר בו־זמנית, באותו מקום״.
הנשים שמוכרות זהב בפקיסטן עשו חשבון נכון לבית שלהן. השאלה שנשארה פתוחה היא מי יעשה את החשבון של כולם, ובעיקר של דילאוואר חאן, שעדיין חוסך לפאנל אחד.

תגובות
היו הראשונים להגיב!