בנו עיירה שלימה לוויסקי והקונים נעלמו: מי ישלם על ההימור?
בפאתי העיר קירקלדי שבסקוטלנד, מוסתרת בנוף כפרי שקט, שוכנת עיירה שנבנתה בשביל חביות ולא בשביל אנשים. העיתון הבריטי הגרדיאן תיאר אותה כך: ״עיירה קטנה שנבנתה כדי לאחסן ויסקי״. שמה קלוני בונד, והיא קמה על מכרה פחם פתוח לשעבר. כשיושלם המערך האחרון של המחסנים, המתחם של ענקית המשקאות דיאג׳יו ישתרע על כ-2,200 דונם, ויוכל להכיל כמעט 3 מיליון חביות סקוטש, הוויסקי הסקוטי. החברה מייצרת בערך אחד מכל שלושה בקבוקי סקוטש בעולם.
המתחם לא צמח ביום אחד. הוא נבנה בהדרגה, מערך אחר מערך של מחסנים, והבנייה נמשכה שנים ארוכות. מאחורי הפרויקט עומד צורך פשוט: ויסקי דורש זמן, והזמן הזה דורש מקום.
למה צריך כל כך הרבה מקום? החוק קובע שסקוטש חייב להבשיל בחבית אלון לפחות שלוש שנים, אבל בפועל הרבה סוגי ויסקי, ובמיוחד היוקרתיים שבהם, נשארים בחבית זמן ארוך בהרבה, לעיתים עשר שנים ויותר. כל חבית כזו תופסת מקום במחסן שנים רבות לפני שהתוכן שלה מגיע למדף. כך נולד המתחם העצום של קלוני בונד: מלאי ענק של ויסקי שמחכה להתבגר, ונבנה בתקופה שבה נראה שהביקוש רק ימשיך לעלות. אלא שבשנים האחרונות מתגלה תמונה אחרת לגמרי.
למה הביקוש ירד והמחסנים ממשיכים להתמלא?
לפי הגרדיאן, תעשיית הוויסקי חוותה תקופה ארוכה של צמיחה, שמגפת הקורונה האיצה, ואחריה ירידה בביקוש. אחד ההסברים שנשמעים בתעשייה הוא שאנשים שקנו ויסקי בתקופת הקורונה מצאו את עצמם עם מלאי בבית שמספיק להם לתקופה ארוכה, ולכן קנו פחות. מומחים שעוקבים אחרי החברות מצביעים על טעות בתכנון: חלק מהחברות הניחו שהביקוש הגבוה של אותן שנים יישאר כך גם בהמשך.
הסיפור משתקף גם במספרים של החברות. לפי דיווחים, הוויסקי של דיאג׳יו ששוכב בחביות ועוד לא נמכר, מה שנקרא ״מלאי מתיישן״, גדל בשנים האחרונות באופן ניכר. גם ההוצאות על הרחבת המפעלים והמחסנים עלו, בעוד שמכירות הסקוטש שלה נחלשו. העיתון הכלכלי הפייננשל טיימס מדווח על מלאי גדול של משקאות מיושנים אצל יצרניות האלכוהול הגדולות. במקביל מצביעים על ירידה בצריכת האלכוהול בקרב מבוגרים בארצות הברית, ועל מכסים, כלומר מיסים שמדינה גובה על סחורה שנכנסת אליה, שעלולים לפגוע ביצוא הסקוטש.
התגובה הגיעה מהר. לפי דיווחים, דיאג׳יו סגרה מפעל מאלט, מפעל שמנביט שעורה ומייבש אותה לפני הזיקוק, והאטה את הייצור בכמה ממזקקותיה בסקוטלנד ובארצות הברית. גם יצרניות אחרות מקצצות בייצור. מזקקות קטנות נקלעו לקשיים כספיים, עובדים במזקקה גדולה מוחים על קיצוצים במשרות, ובמזקקת הוליירוד באדינבורו הדוודים הנחושת עומדים בטלה. אחד ממייסדי המזקקה מעריך שהתעשייה מייצרת כיום רק חלק מהכמות הרגילה, ושמועות מדברות על מזקקות שמוצעות למכירה.
מה עושים כשהוויסקי מוכן רק בעוד עשר שנים?
כאן מגיעה הבעיה האמיתית. החוק מחייב הבשלה של שלוש שנים לפחות, אבל סקוטש רבים, ובעיקר היוקרתיים, נשמרים בחביות שנים רבות בהרבה, ואיש אינו יכול לדעת מה יהיה הביקוש כשהחבית שמולאה היום תיפתח. איך מתכננים עסק כשהסחורה שלו מגיעה לשוק רק שנים אחר כך? רוב קרפנטר ממזקקת הוליירוד מתאר את הקושי: איש אינו יודע מה יקרה בעוד עשור. מנסים לנחש לאן הדברים הולכים, וזו, במובן מסוים, קללת התעשייה. מי שהשקיע בחביות לפני כעשור ניחש נכון או לא נכון איך ייראה העתיד, ומי שבנה מחסנים בשנות הפריחה האחרונות עשה זאת כשהביקוש נראה בלתי נגמר.
גם קיצוץ הוא הימור. אדוארד מאנדי, מומחה בחברת ההשקעות ג׳פריז, הזהיר בשיחה עם הפייננשל טיימס שמי שמקצץ במלאי בזמן שפל עלול להיקלע לבעיות קשות כשיידרש לספק ביקוש בעתיד, ושאי אפשר לדעת איך הוא ייראה. גם בעבר הכירה התעשייה תקופות של ביקוש חלש ועודף סחורה אחרי פריחה וביטחון יתר, ובעקבותיהן נסגרו מזקקות. אחד מאנשי המזקקה מזכיר שאחרי ירידות כאלה המכירות התאוששו, ומעז לנבא שכשהביקוש יתחזק שוב, יתברר שאין מספיק ויסקי.
דיאג׳יו אומרת מצדה שהיא מתאימה את כמות הייצור לכמות הוויסקי שכבר מבשיל אצלה, ושהסגירה של מזקקת רוזייל זמנית. הנתונים הפומביים אינם מגלים כמה מחסנים בקלוני בונד כבר מלאים, ולכן אי אפשר לדעת אם העיירה תתמלא בזמן או שתמשיך לחכות. בהוליירוד, בינתיים, ממשיכים להגיע מבקרים, והסיורים הם חלק חשוב מההכנסות. הם מסתובבים בין הדוודים הדוממים וסורקים את בקבוקי הוויסקי שעל המדפים. אז מה כדאי לזכור? מי שמשקיע היום במשהו שיימכר רק בעוד עשר שנים, מהמר על העתיד. וכשהעתיד נראה אחרת, את החשבון משלמים העובדים, המזקקות הקטנות וכל מי שהיה תלוי בבום הזה.
תגובות
היו הראשונים להגיב!