הכדור הפורח: מההמצאה המדהימה ועד עידן החדש
נובמבר 1782. שני אחים מאנונה שבדרום צרפת, ז'וזף-מישל וז'אק-אטיין מונגולפייה, בני משפחה של יצרני נייר, מביטים בעשן שעולה מאש. הם שמים לב שחלקיקי האפר מרחפים כלפי מעלה, ותוהים: אם ימלאו שקית גדולה בעשן חם, אולי היא תעלה מעצמה. הניסוי הראשון שלהם, שקית נייר קטנה, זינק לגובה של כ-20 מטר. זה הספיק. הם הבינו שגילו משהו.
פחות משנה לאחר מכן, ב-21 בנובמבר 1783, עמדו שני אנשים אמיצים על פלטפורמה עגולה התלויה מתחת לכדור ענק עשוי נייר ומשי, ועלו לשמי פריז. ז'אן-פרנסואה פילאטר דה רוזייה והמרקיז ד'ארלנד טסו כ-9 ק"מ במשך 25 דקות ונחתו בשלום. בנימין פרנקלין, שצפה מהקהל, תיעד את ההתרגשות שאחזה בצופים למראה הכדור העולה לשמיים. זו הייתה הטיסה המאוישת הראשונה בהיסטוריה האנושית.
רק עשרה ימים לאחר מכן, ב-1 בדצמבר 1783, שיגר המדען ז'אק שארל בלון שונה לחלוטין, ממולא במימן, גז קל שהתגלה שנים ספורות קודם לכן. הבלון הגיע לגובה של כשני ק"מ ועבר כ-40 ק"מ. כדורי הגז האלה, שאינם תלויים בשמירת אש פעילה, הפכו במהרה לאמצעי הנסיעה האווירי המועדף: הם יכלו להישאר באוויר זמן רב יותר, לעלות גבוה יותר ולשאת מטענים כבדים יותר.
המצאת הכדור הפורח עוררה גל התלהבות ברחבי אירופה. תוך שנים ספורות בלבד חצה ז'אן-פייר בלנשאר את תעלת למאנש בבלון, והכדור הפורח כבר לא היה ניסוי מדעי. הוא הפך לתופעה.
הכדור הפורח יוצא למלחמה
הצרפתים היו הראשונים שהבינו את הפוטנציאל הצבאי. ב-1794, בקרב פלרוס, הפריחו קצינים צרפתים כדור תצפית מעוגן לקרקע, שממנו ניטרו את תנועות האויב. הפעם הראשונה שכדור פורח השפיע ישירות על תוצאות קרב. הניסוי הצבאי הגדול האמיתי הגיע 70 שנה מאוחר יותר, מעבר לאוקיינוס.
מלחמת האזרחים האמריקאית, 1861. טייס כדור פורח אזרחי בשם תדיאוס לואו נחת בטעות מאחורי קווי הקונפדרציה בדרום קרוליינה, נתפס ושוחרר. הפרשה לא הרתיעה אותו להפך. הוא הגיע לוושינגטון, ניפח כדור על מדשאת הבית הלבן, ושלח ממנו את הטלגרף הראשון אי פעם מהאוויר אל הנשיא לינקולן. לינקולן תמך בתוכנית, ולואו קיבל מימון לבנות 7 כדורים ולהקים את "גייס הכדורים" הראשון בהיסטוריה האמריקאית, 42 שנה לפני המטוס.
הכדורים הפורחים של לואו הפכו לעיניים של הצבא. מגובה של כ-300 מטר ניתן היה לראות את תנועות האויב במרחק של קילומטרים. ב-24 בספטמבר 1861 הכתיב לואו מהאוויר את מיקומי כוחות הקונפדרציה לתותחנים בארלינגטון, שירו בדיוק על מטרות שלא ראו בעיניהם, הירי הארטילרי המונחה מהאוויר הראשון בהיסטוריה המלחמתית. לואו אף הסב ספינת פחם ישנה לנשיאת כדורים, הדוברה "USS ג'ורג' וושינגטון פארק קוסטיס", הנחשבת לנושאת המטסים הראשונה בהיסטוריה. ניסויי הכדורים הפורחים הצבאיים של מלחמת האזרחים עוררו עניין רב באירופה, והשפיעו על דור שלם של חולמי אוויר ובהם גם גרמנים שיפתחו בעתיד את רעיון ספינת האוויר הניווטית.
מאסון להינדנבורג לתחייה
תחילת המאה ה-20 הביאה את הטכנולוגיה לשיאה. הרוזן פרדיננד פון צפלין הטיס את ה-LZ1, הראשון בשושלת הצפלינים הגדולה, ובשנים שלאחר מכן הוקמה DELAG, אחת מחברות התעופה המסחריות הראשונות בעולם לנוסעים. ואז הגיע ההינדנבורג. ספינת אוויר עצומה שבתוכה: חדרי שינה, מסעדה, טרקלין ומצפה עם חלונות גדולים, ספינת שייט של השמיים. כשניסה לעגון בלייקהרסט שבניו ג'רזי, עלה הצפלין באש. עשרות מתוך האנשים שעל הסיפון נהרגו. האסון צולם, שודר ברדיו ופורסם בעיתונים ברחבי העולם. עידן הצפלינים הסתיים.
אבל הסיפור לא נגמר שם. במהלך המלחמה הקרה גילה ה-CIA שכדורים פורחים שקטים, גבוהים וזולים הם כלי ריגול מצוין. מבצע ג'נטריקס שיגר בלוני ריגול מעל ברית המועצות וסין בשנות ה-50 של המאה הקודמת, כשכל אחד נושא מצלמות וציוד אלקטרוני. שיעור ההצלחה היה נמוך, הרוסים חשפו את המבצע, והפרויקט בוטל אך הוחלף לימים במטוס הריגול U-2. בשנות ה-40 נחת בלון ניסוי סודי של פרויקט "מוגול" שנועד לזהות פיצוצים גרעיניים סובייטיים, בחווה ברוזוול, ניו מקסיקו, ויצר את אחת מאגדות ה"צלחת המעופפת" המפורסמות בהיסטוריה.
היום חי הכדור הפורח חיים כפולים. מצד אחד, טייסים ברחבי העולם מטיסים כדורים לצרכי ספורט ותיירות, בקפדוקיה שבטורקיה, בסרנגטי שבאפריקה, ובפסטיבל אלבוקרקי, שבניו מקסיקו, שם מתאספים מדי שנה מאות כדורים פורחים. ממשיכה ההמצאה הצרפתית הישנה לקסום. מצד שני, חברות כמו LTA Research של סרגיי ברין, ממייסדי גוגל, משקיעות סכומים ניכרים בפיתוח צפלינים חדשים יעילים בהרבה מבחינת צריכת דלק. האם הפרק הבא בסיפור הכדור הפורח כבר מתחיל להיכתב? נראה שכן.
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!