בקעה צחיחה, עיר מפוארת שנשכחה, ומאגר ענק שחזר לחיים אחרי אלפיים שנה
כשנוסעים היום בכביש 505 לכיוון מושב פצאל, הבקעה נפרשת משני צידי הדרך, צחיחה, שטוחה, לוהטת. השמיים שורפים, האדמה סדוקה, ואין שם שום דבר שיגיד לך שפה, בדיוק כאן, שגשגה פעם עיר. לא שריד, לא שלט, לא שום דבר שיעצור את הנוסע הממוצע ויגרום לו לחשוב. אלפיים שנה של שכחה יודעות להיות שקטות מאוד.
אבל ההיסטוריה לא שכחה. הכל התחיל בסיפור אחים. פצאל, אחיו הגדול של הורדוס המלך, נפל בשבי הפרתים ושם קץ לחייו. בעולם שבו כוח הוא הכל ורגשות נחשבים חולשה, בחר הורדוס לפרוק את אבלו באבנים. הוא הקים עיר חדשה בבקעת הירדן, ביחס שיוסף בן מתתיהו תיאר אותה כממוקמת "בעמק הצר מצפון בואכה יריחו", וקרא לה פצאליס, על שמו של אחיו שלא שב.
זה היה בשנת ג' תקנ"ד, (8 שנים לפנה"ס). ויוסף בן מתתיהו, שלמילות הגוזמה לא חסרו לו בדרך כלל, תיאר את הסביבה כ"פוריה ביותר". לא שדה ריק. לא בקעה שרופה. עיר בפני עצמה: מטעי דקלים, בתי מרחץ, ומערכת מים מתוחכמת שהפכה שממה לעדן קטן. אחרי מות הורדוס עברה פצאליס לאחותו שלומית, ומשם ליוליה אוגוסטה, אשת הקיסר אוגוסטוס עצמו. לא עיר של מה בכך.
איך הורדוס כבש את המדבר
אבל עיר אינה יכולה לשגשג בשממה בלי מים. וכאן אנחנו רואים את אחד הפרויקטים ההנדסיים המרשימים ביותר שהוריד הורדוס לעולם: אמת מים שהוביל מהמעיינות הטבעיים של נחל פצאל, לאורך צלע ההר, אל מאגר ענק שבנה בבקעה. מהמאגר זרמו המים אל העיר ואל השדות מסביב. שממה שהפכה לגן.
הבריכה עצמה, הידועה כיום בשם "בריכת הורדוס" ובערבית "בריכת סמסם" היא מבנה מרשים. גודלה 40 על 30 ועומקה 6 מטר. כ-6,000 קוב מים, בערך כמו בריכת שחייה אולימפית וחצי. בצידה הצפון-מזרחי גרם מדרגות מסודר שמעיד שלא מדובר רק במאגר, אלא במתקן שאנשים השתמשו בו יום-יום, בצורה השגרתית ביותר שאפשר לדמיין. ובתחתית קירות התמך, אבנים הרודיאניות אופייניות, אותה חתימה מוכרת שהורדוס הטביע בכל אתרי הבנייה שלו ברחבי הארץ.
לפי החוקרים שבחנו את האתר, הבריכה לא שימשה רק לשתייה. מהמאגר הוזרמו המים אל השדות, ואלו אפשרו את מטעי הדקלים שהיו מקור הפרנסה והתהילה של פצאליס. כך הפכה הבריכה מתשתית מים לתשתית כלכלית שלמה, ולא רק בתקופת הורדוס. ימי המנדט הבריטי ראו אותה פעילה גם הם, יותר מאלפיים שנה מאוחר יותר. כמה מהנדסים בני זמננו יוכלו להתגאות במבנה כזה.
הבריכה העתיקה חיה שוב
אז אחרי עשרות שנים שבהן עמדה הבריכה ריקה ויבשה, שריד ארכיאולוגי שמטיילים צילמו אותו מהצד ועברו לאכול סנדוויץ', ביוני 2026 היא מולאה מחדש במים. ישראל שפירא, היסטוריון ומרצה וחוקר ארץ ישראל, כינה אותה "הים של הבקעה". הכינוי אינו מוגזם: בריכה בגודל כזה, בלב השממה הצחיחה, נראית כים בזעיר אנפין. מי שעמד על שפת הבריכה בסיוון תשפ"ו – יוני 2026, ראה את המים מחזירים בה את השמיים, זריחה של שחר שמשתקפת בתוך בנייה בת אלפיים שנה.
מי שמגיע לאזור יגלה שסביב הבריכה מסתתרת היסטוריה נוספת, ועמוקה לא פחות. שרידי פצאליס נמצאים בתוך הכפר הפלסטיני פסאיל הסמוך, ומי שנכנס לאתר מוצא ממצאים יוצאי דופן: מקוואות טהרה, בית מגורים מפואר מתקופת בית שני, בית מרחץ ביזנטי עם רצפת היפוקאוסט, מערכת חימום תת-רצפתית המעוטרת פסיפס, ואפילו בריכת אגירה נוספת בנפח של 8,000 מטר מעוקב. שכבה על גבי שכבה. תקופה על גבי תקופה.
ומושב פצאל המודרני, שהוקם ב-1970 כרבע ק"מ צפונית לשרידים, שומר עד היום את שמו של היישוב שקדם לו בכאלפיים שנה. כאילו משהו בשמות האלה, שנישאו על פה ולשון דור אחר דור, ידע שלא כדאי לשכוח. שיש כאן אבנים שמסבירות משהו על הרצון האנושי לבנות, לזכור, ולהחיות. ועכשיו, כשהמים שבו למקומם אחרי אלפיים שנה, נדמה שגם הבריכה עצמה מסכימה.
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!