הסכם הגרעין עם איראן: עשור של דיפלומטיה שהסתיים בפצצות
קיץ 2015. בפאלה קובורג, ארמון מפואר בלב וינה. ישבו שניים אחד מול השני: ג'ון קרי, מזכיר המדינה האמריקאי, ומוחמד ג'ואד זריף, שר החוץ האיראני. 17 יום של משא ומתן, כמעט ברצף. קרי לא עזב את העיר כל אותו הזמן, הפרק הארוך ביותר שבכיר ממשלתי אמריקאי הקדיש למשא ומתן בינלאומי יחיד בארבעה עשורים. ב-14 ביולי 2015 נחתם ה-JCPOA, תוכנית הפעולה המקיפה המשותפת, המכונה בפרסית "ברג'אם", בין איראן לבין קבוצת P5+1: חמשת המעצמות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם, ארה"ב, בריטניה, צרפת, רוסיה וסין, בתוספת גרמניה והאיחוד האירופי.
כדי להבין מה הוביל לאותו ארמון בווינה, צריך לחזור כמה עשורים אחורה. תוכנית הגרעין האיראנית החלה בשנות ה-50 של המאה הקודמת, בסיוע אמריקאי, במסגרת תוכנית "אטומים לשלום" של ממשל אייזנהאואר. איראן חתמה ב-1970 על אמנת אי-הפצת הנשק הגרעיני, המחייבת מדינות חתומות שאינן מחזיקות בנשק גרעיני להימנע מפיתוחו. המהפכה האיסלאמית של 1979 שינתה את התמונה מקצה לקצה: המשטר החדש הפך לאויב מושבע של ארה"ב, והתוכנית הגרעינית חודשה בסתר, הפעם בסיוע רוסיה, סין, פקיסטן, ורשת הברחות בינלאומית שניהל המדען הפקיסטני עבד אל-קדיר חאן.
הפצצה הדיפלומטית הראשונה התפוצצה ב-2002, כשקבוצת אופוזיציה איראנית חשפה את קיומם של שני מתקנים גרעיניים סודיים: מפעל ייצור מים כבדים בארק ומתקן להעשרת אורניום בנתנז. ב-2006 חידשה איראן את פעילות ההעשרה. מועצת הביטחון של האו"ם העבירה שש החלטות שהטילו סנקציות כלכליות, והכלכלה האיראנית החלה לדמם. עד 2014 הסתכמו ההפסדים ביותר מ-100 מיליארד דולר בהכנסות. הלחץ הכלכלי הזה, ולא הדיפלומטיה לבדה, הוא שפתח את הדלת לשיחות.
חלון ההזדמנות נפתח ביוני 2013, עם בחירתו של חסן רוחאני לנשיאות איראן. רוחאני, שכיהן בעצמו כראש צוות המשא ומתן לתוכנית הגרעין של איראן עד 2005, הצהיר כבר בטקס ההשבעה על כוונתו לחדש את המשא ומתן. ספטמבר אותה שנה הביא עמו רגע היסטורי: שיחת טלפון בין נשיא ברק אובמה לרוחאני, הקשר הבכיר הראשון בין ארה"ב לאיראן מאז 1979. בנובמבר 2013 נחתם הסכם ביניים בז'נבה, ושנתיים של משא ומתן אינטנסיבי הובילו לחתימה הסופית בווינה.
ההסכם על הנייר – והפרצות שבו
ההסכם שנחתם היה מסמך של 159 עמודים בתוספת 5 נספחים, הארוך ביותר מסוגו מאז מלחמת העולם השנייה. בבסיסו עמדה מטרה אחת: להאריך את "זמן הפריצה" הגרעיני של איראן, כלומר, הזמן הנדרש לה לייצר כמות מספקת של חומר לנשק גרעיני אחד, במקום 2-3 חודשים, שנה שלמה. כדי להבין את ההגבלות שנקבעו, נדרש הסבר קצר: אורניום טבעי מכיל פחות מאחוז אחד מהאיזוטופ הנדרש לנשק. כורי חשמל דורשים כ-5%. נשק גרעיני דורש כ-90%. תהליך ה"העשרה" הגברת ריכוז האיזוטופ באמצעות מכונות הנקראות צנטריפוגות, הוא הצעד הקריטי בדרך לפצצה.
במסגרת ההסכם הסכימה איראן לצמצם את מלאי האורניום המועשר שברשותה ב-97%, מכ-10,000 ק"ג לכ-300 ק"ג בלבד. מספר הצנטריפוגות הפעילות הוגבל מ-19,138 ל-6,104, וההעשרה הוגבלה ל-3.67% בלבד. מתקן פורדו, שנחפר בתוך הר כדי להגן עליו מפני תקיפה אווירית, יהפוך למרכז מחקר פיזיקה. כור המים הכבדים בארק, שבעיצובו המקורי היה יכול לייצר פלוטוניום לנשק גרעיני אחד עד שניים בשנה, ישופץ כך שיאבד יכולת זו לחלוטין. בתמורה הסכימו המעצמות להסיר את הסנקציות הקשורות לגרעין ולהפשיר כ-100 מיליארד דולר בנכסים איראניים קפואים.
אבל ההסכם לקה בפגם מבני שמבקריו לא הפסיקו להצביע עליו: "סעיפי השקיעה". לאחר עשר שנים יוסרו ההגבלות על הצנטריפוגות. לאחר 15 שנה, גם ההגבלות על כמות האורניום המועשר. חוקרים ממרכז בלפר של אוניברסיטת הרווארד ציינו שבשנה ה-15 "זמן הפריצה עשוי לחזור לרמתו הנוכחית, מספר חודשים". במילים פשוטות, ההסכם לא ביטל את האיום הגרעיני, הוא דחה אותו.
לא פחות חמורה הייתה העובדה שתוכנית הטילים הבליסטיים של איראן, הנשק שנועד לשאת ראש נפץ גרעיני, נותרה מחוץ להסכם לחלוטין. כבר בינואר 2017, חודשים ספורים לאחר כניסת ההסכם לתוקף, ניסתה איראן טילים בליסטיים לטווח בינוני. הצד האיראני טען שהטילים אינם מסוגלים לשאת ראשי נפץ גרעיניים, ולכן אינם מפרים את ההסכם. מנגד, מבקרים הצביעו על כך שמשמרות המהפכה שולטות בכשליש מהכלכלה האיראנית, ושחלק מהכספים שישוחררו בעקבות הסרת הסנקציות עשויים לזרום אל הארגון ומשם למימון פעולות בשלל מדינות האזור. ועוד פגם אחד, שקט יותר, אבל לא פחות משמעותי: ההסכם לא היה אמנה מחייבת מבחינה משפטית, אלא "מחויבות פוליטית" בלבד. כל נשיא אמריקאי עתידי יכול היה לבטלו ללא אישור הקונגרס.
מנסיגת טראמפ להפצצה האמריקאית
ב-8 במאי 2018, בשעה 14:00 שעון החוף המזרחי, עמד דונלד טראמפ מול המצלמות והכריז על נסיגת ארה"ב מההסכם. "עסקה חד-צדדית נוראית שלא היה צריך אי פעם לקרות", אמר. "היא לא הביאה שקט, היא לא הביאה שלום, והיא לא תביא לעולם." מה שהניע את ההחלטה היה שילוב של לחץ פוליטי פנימי, השפעת יועץ הביטחון הלאומי ג'ון בולטון, ומצגת שהציג ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בשם "איראן שיקרה" שטענה כי איראן לא חשפה את מלוא מחקרה הגרעיני ההיסטורי.
ההשלכות היו מיידיות. הריאל האיראני צנח ב-20%. בואינג ביטלה עסקה של 17 מיליארד דולר עם איראן; אייר-בוס ביטלה עסקה של 19 מיליארד דולר. חברות אירופאיות גדולות נטשו את איראן מחשש לעונשים אמריקאיים. בפרלמנט האיראני, חברים שרפו עותק של ההסכם בקריאות "מוות לאמריקה". אירופה ניסתה להציל את ההסכם דרך מנגנון סחר חלופי בשם INSTEX אך הוא שימש פעם אחת בלבד לפני שפורק ב-2023.
איראן המתינה שנה שלמה לראות אם האירופאים יפצו על הנסיגה האמריקאית. הם לא פיצו. ביולי 2019 החלה איראן לחרוג בהדרגה מהתחייבויותיה: עברה את מגבלת מלאי האורניום המועשר, חידשה העשרה מעל 3.67%, והכפילה את מספר הצנטריפוגות המתקדמות. בינואר 2020, לאחר שארה"ב חיסלה את הגנרל קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה האיראנית, הכריזה טהראן שלא תכבד עוד אף מגבלה. בתחילת 2023 גילו מפקחי סבא"א חלקיקי אורניום מועשרים ל-83.7% במתקן פורדו, צעד אחד בלבד מ-90%, הרמה הנדרשת לייצור נשק גרעיני. עד פברואר 2025 החזיקה איראן בכ-275 ק"ג אורניום מועשר ל-60% טוהר; עד מאי 2025 עלה המלאי למעל 400 ק"ג, קפיצה של כמעט 50% תוך חודשים ספורים. "זמן הפריצה" שהסכם הגרעין האריך לשנה שלמה, התכווץ בנובמבר 2024 לשבוע אחד או פחות.הסוף הגיע בדרמה שאיש לא ניבא בדיוק.
ממשל טראמפ השני ניהל מאפריל 2025 חמישה סבבי שיחות עם איראן, כאשר עומאן שימשה כמתווכת. ביוני 2025 תקפה ישראל את איראן, ובעקבות כך הפציצה ארה"ב ישירות מתקנים גרעיניים מרכזיים, ובהם פורדו ונתנז. בחודשים שלאחר מכן הופעל מנגנון ה"סנאפבק" מנגנון החזרת הסנקציות האוטומטי שנכלל בהסכם המקורי. והסנקציות הבינלאומיות הוחזרו על איראן. בסופו של דבר הכריזה איראן רשמית על סיום ההסכם. עשור של דיפלומטיה, ויתורים ומחלוקות הסתיים לא בחתימה, אלא בפצצות.
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!